מי צריך צ’מפיונס ליג ?

צ’מפיונס ליג זה אוברייטד

 חלק מהביקורת והלחץ העצומים שמופנים כלפי מויס העונה, מתבססים על כך שיונייטד לא תגיע לליגת האלופות בשנה הבאה. ואני שואל – אז מה ?

מאז הזכייה של 2008-09, היינו רחוקים מלהרשים. 9-10 רבע גמר (באיירן העיפה אותנו והגיע עד הגמר), 10-11 גמר (אחת העונות עם הכי הרבה מזל – מארסיי, צ’לסי ושאלקה בדרך לתבוסה מול ברצלונה בגמר), 11-12 לא עולים מהבתים וגם לא עוברים אפילו שלב אחד בליגה האירופית, 12-13 עפים בשמינית, 13-14 עוד לא נגמרה, והמשחק מול אולימפיאקוס היום בערב, אבל גם אם תנצח 3-0, יונייטד מגיעה כאנדרדוג כמעט מול כל קבוצות רבע הגמר, ואף אחד לא צופה לה זכייה בגביע הנכסף.

גמר שהוא לא כוחות

גמר שהוא לא כוחות

הרקורד לא היה נחשב גרוע בעיני, אם לא היו קבוצות שכן הגיעו באופן קבוע למעמד הזה. באיירן, ברצלונה, ריאל וצ’לסי כולם הגיעו להישגים מרשימים יותר מהשדים האדומים. איך יתכן שאלופת הליגה הטובה בעולם לא נמצאת במרשימה היוקרתית הזאת ?

התשובה שלי ? קורה. הישגים בכדורגל הם תוצאה של המון גורמים, ופשוט מאוד, כשיכולה להיות רק זוכה אחת, לפעמים אתה למעלה ולפעמים אתה למטה (שנתיים לפני הזכייה של 2008 לא עברנו את שלב הבתים). נכון שכולנו רוצים שיונייטד תתמודד, תשמיד, ותזכה בגביע הנכסף. אבל תבוסה פעם אחר פעם נגד אריות היבשת היא לא רק כואבת , היא גם משמרת את התחושה שאנחנו חלק מהטופ העולמי. הסתכלות על הסטטיסטיקה שיונייטד השתתפה בליגת האלופות יותר מכל קבוצה אחרת, לא תורמת לה אם היא מתקשה כבר בשלבי הבתים או בשמינית הגמר. בסופו של דבר, בשנים האחרונות, יונייטד יותר קרובה לקבוצות כמו שאלקה, פורטו וגלאטסראיי מאשר לבאיירן, ברצלונה וריאל מדריד (וכן, גם לפרגוסון היה חלק בזה).

אז מה בכלל אני רוצה להגיד ? הנקודה אליה אני חותר היא שזה לא משנה אם אתה מגיע לאלופות או לא, ולא משנה אם אתה עף בבתים או בשמינית. הזכייה של צ’לסי לפני שנתיים הייתה מביכה. משחק דפנסיבי שלא נראה טוב, היא לא הראתה דומיננטיות, ובטח שהיא לא נחשבה לקבוצה הטובה באירופה עם הזכייה באלופות (וגם היא סיימה מחוץ לטופ 4 באנגליה באותה שנה). אפילו בגמר הם לא הרשימו ובעיקר רכבו על הלוזריות של רובן.

רחוק מלהיות הטוב באירופה

רחוק מלהיות הטוב באירופה

מה שמשנה זה מה יקרה שנה הבאה. ראינו את דורטמונד מצליחה באלופות בשנות ה90 ואז מתרסקת. ראינו גם את ליברפול זוכה באלופות ונופלת עמוק מחוץ ל4 הגדולות באנגליה. כשאני מתרחק וחושב על הסיבה בה אני צופה ביונייטד, היא כדי להנות ממנה. אני רוצה שהיא תזכה ואני רוצה שהיא תדרוס. זכייה תוך כדי משחק הגנתי ויבש שמלווה בנצחונות 1-0 קטנים יהיה חמוץ-מתוק, בדיוק כמו דורסנות בכל השלבים עד הגמר והפסד אחד לזוכה הגדולה. הגעה לליגה רק לשם ההגעה לא נראית לי הישג מרשים במיוחד אם כל שנה נמשיך לדשדש בעיקבות זה, גם בליגה וגם בליגת האלופות. זה לא תורם לקבוצה אם זה יהיה כלי נגד המאמן לעשות את העבודה שלו, אם זה יהיה מה שיעמוד בדרך של התפתחות של שחקנים צעירים ואם זה יהווה אישור לבעלים להגיד “הכל בסדר, אין קבוצה שהגיע לצ’מפיונס כמות הפעמים שיונייטד הגיעה”.

אי ההגעה לליגת האלופות לא חייבת לסמן את תחילת הסוף. היא יכולה (ואמורה), לסמן את תחילתה של העלייה המחודשת וחזרתו של השד האדום למעמד לו הוא ראוי. העונה הזאת יכולה להיות בדיוק מה שמויס, הבעלים, והשחקנים צריכים – ירידה בלחץ ועבודה בראש שקט תוך כדי למידת הקבוצה, שיפור הכימיה בין השחקנים, רענון הסגל מהחלודה ויצירת שאיפות מחודשות.

 ולכל הדואגים: לא. המצב הכלכלי לא יפגע כל כך מהר כי מותג כמו יונייטד לא נעלם ביום, ולא בשנה ואפילו לא בעשור. ושחקנים לא יפסיקו לבוא. כי עם כל הכבוד להצלחה בליגה הפורטוגלית, צרפתית, הולנדית – אין כמו לשחק בתאטרון החלומות.  בתחילת העונה טענתי שהמטרה העיקרית של מויס היא לסיים כאחד מארבעת הגדולות. אבל עכשיו שרואים את החור השחור שנוצר בעיקבות העזיבה של הסר, המטרה העיקרית היא לחדש ולעלות על דרך חדשה. ואם עונה מחוץ לצ’מפיונס תעשה זאת – אז אשמח להקריב אותה.

12.03.2014         תגים:     2014/15גלייזריםליגת האלופותמויס