95 דקות על למה דני וולבק חשוב למנצ’סטר יונייטד

הסרט “המחזור של שנת 92” שיצא לאחרונה מסתיים במידה מסויימת של עצב, עם התחבטותם של ששת המופלאים בשאלה האם דבר כזה יוכל לחזור על עצמו, והתשובה הבלתי נמנעת שלא. לא רק בגלל כמות הכישרון הנדיר שנשפכה מהנוער של מנצ’סטר יונייטד באותן שנתיים, אלא בהתפתחות הקריירה שלהם – כקבוצת חברים המחוברים עם שורשים עמוקים למועדון, נהנים מהכדורגל שלהם ובמקרה זוכים גם בערימה של תארים.

אני אמנם צעיר (יחסית), אבל כשראיתי את הסרט לא יכולתי שלא לחוש פרץ נוסטלגיה. כשרואים את החבורה הזו, ובכלל השחקנים שהתבלטו ביונייטד בשנות ה-90, קשה שלא לשקוע במחשבות של “אז, כשהכדורגל היה שפוי”. כשלשחקן הייתה מחוייבות לקבוצה שלו, כששחקני כדורגל היו שחקני כדורגל ולא מותגים, כששחקנים ואוהדים היו מחוברים דרך הקבוצה. אולי הסמל של התקופה הוא אריק קאנטונה. שחקן זר, שהגיע ליונייטד אחרי שנע ונד וביונייטד הוא מצא בית. וגם היום, למעלה משש עשרה שנים אחרי שארבע וחצי השנים הקצרות שלו בקבוצה (שמתוכן כזכור הוא היה מורחק תשעה חודשים), אין עוררין על המשמעות שלו בעיניי המועדון והאוהדים, ולהיפך.

אבל תהיה זו טעות לשקוע בנוסטלגיה של “שנות ה-90 ההן, כשהכדורגל היה שפוי”. הרי קאנטונה עצמו הגיע אלינו מאחת היריבות הגדולות שלנו, לידס. בשנות ה-90 לואיס אנריקה עבר מריאל לבארסה ולואיס פיגו עשה את הדרך ההפוכה (אוקיי, זה היה בשנת 2000, אבל אל תהיו קטנוניים). שנות ה-90 ראו את סקאיי משתלטת על הכדורגל האנגלי ואת תחילת האינפלציה המטורפת בדמי העברה ושכר שחקנים. שנות ה-90 לא היו רומנטיות כלל ועיקר בעולם הכדורגל, רק בתוך גבולות אולד טראפורד והקליף.

וזה קרה כי גרעין הקבוצה היה מורכב משחקנים שהבינו מהי מנצ’סטר יונייטד. לא כולם היו כאלה שגדלו במועדון, כמו בריאן רובסון וכאמור התגלמותו הגשמית של אלוהים בעולם ורוי קין, אבל כולם הבינו את המועדון והקהילה שבו הוא נטוע, ובשביל אלו הם שיחקו. זה מה שמחזור 92 סימל, הם לא היו מאד מיוחדים בתקופה הזו במנצ’סטר יונייטד מבחינת המחויבות ואולי אפילו היכולת שלהם, אבל הם היו ההתגלמות המושלמת של מה שקרה ביונייטד באותן שנים – התפרצות של כשרון והצלחה שמשתלבים בריקוד בלתי אפשרי עם חיבור לקרקע ואפילו ביישנות.

לזה אני מתגעגע, וזה מה שגורם לי לחשוב ששנות ה-90 היו משהו מיוחד לעומת היום. בשנות ה-90 לא הייתי חושב להעלות על הדעת ששחקן יסחט את יונייטד לטובת חוזה חדש. כשרוי קין עשה את זה ב-99, הגבתי בביטול לכל הידיעות שהוא בדרך החוצה. “מה פתאום”, הייתי אומר לאבא שלי, “דברים כאלה לא קורים ביונייטד”. בשנות התשעים שחקן שהגיע ליונייטד – בין אם גדל בסלפורד או כאוהד ליברפול בקריסטיאנסונד, התחבר למועדון והתחבר לאוהדים.

בסגל ההוא, הסגל הראשון שהכרתי, זה של המחצית השנייה של שנות ה-90, היו המון שחקנים שאהבתי מכל הלב. כמובן שהיו 2-3 שהיו מעל כולם, ובקהאם בראש החבורה, אבל כמעט לא היו שחקנים בסגל שלא התחברתי אליהם. בסגל של השנים האחרונות יש כמה שחקנים שאני מחבב, אבל כשאני חושב על שחקנים שאני ממש מתחבר אליהם, ברמה האישית? אין כאלה. למעט אחד.

דני וולבק הוא בעיניי שריד אחרון לתקופה קסומה. ילד שגדל במנצ’סטר, מבין את המועדון, מבין את העיר, ורק רוצה לשחק כדורגל בשביל הקבוצה. מעבר לכישרון של וולבק, שקשה לי לנהל דיון רציני עם מי שגם היום מתכחש אליו, איך אפשר שלא להתאהב בשחקן הזה, בלב המהלך הזה שכל כולו מנצ’סטר יונייטד. ואם רצף השערים האחרון של וולבק לא היה מספיק כדי לשכנע, הסרט “המחזור של שנת 92” מותח קו מודגש מתחת לעניין הזה. וולבק הוא שחקן שחייב לשחק ביונייטד.

14.01.2014         תגים:     israeli redsוולבקיונייטדמחזור 92מנצ'סטר יונייטד בישראל