על ליברפול. וקצת על אחרי

ליברפול. אין משחק גדול מזה עבור יונייטד. פעמיים בשנה לפחות נפגשות הקבוצות הכי גדולות של צפון-מערב אנגליה, ושל הכדורגל האנגלי בכלל, לגמר גביע של ממש. אני לא מכיר אוהד יונייטד שכשרשימת המשחקים מתפרסמת, לא מסתכל על ליברפול לפני הכל. כן, לפני צ’לסי, סיטי או שאר מרעין בישין. האמת? אני גם לא רוצה להכיר.

הסיבה לכך פשוטה: זו היריבות שכדי להבין את העומק שלה צריך להתעמק בהיסטוריה של הקבוצות, הערים, המדינה ויש שיאמרו האנושות כולה. זה לא סתם עוד קרב טריטוריאלי; לא מדובר ברשות מוניציפאלית זהה; לא מדובר על סתם עוד 2 יריבות ששלטו ביד רמה בתקופות כאלו או אחרות. מדובר במלחמה של ממש, ויש הרבה מאוד אנשים, חלקם מתארים את עצמם כאוהדי המועדונים (למרות שחייבים להיות הוגנים: רובם טוענים שהם נמצאים בצד שלנו), שלא מסוגלים להבין את זה.

אם בכל זאת רציתם סיבה מספיק טובה לשנוא אותם מבלי לדעת יותר מדי היסטוריה, הנה סמי לי ברקע של באנר שלועג למינכן

אם בכל זאת רציתם סיבה מספיק טובה לשנוא אותם מבלי לדעת יותר מדי היסטוריה, הנה סמי לי ברקע של באנר שלועג למינכן

גם אחרי שמבינים את הדם הרע שבבסיס היריבות הזו, ברור לכל שאי אפשר לחוות את השנאה ליריבה הזו אם אין קירבה אמיתית לנושא. ליברפול היא הגורם השנוא עליי ביותר עלי אדמות, ועדיין אני מוכן להתערב שאין סיכוי שאני מסוגל לחוש כלפיהם את רמז הבוז שמרגישים אלו שגדלו בפרברי מנצ’סטר, קל וחומר אלו שגדלו והתחנכו בשנות ה-80, שנים שבהן ליברפול הייתה הצלחה יוצאת דופן, ויונייטד הייתה עסוקה בלדשדש במרכז הטבלה במקרה הטוב.

באוטוביוגרפיה שלו שפורסמה לפני כשנתיים, תיאר גארי נוויל את הסיטואציה איתה היו צריכים להתמודד אוהדי יונייטד באותם הימים. “באותם ימים ליברפול היו המענים שלי. בבית הספר הייתי נתקל באוהדים שלהם, שדחפו לי את ההצלחה שלהם לגרון בכל יום מחדש… הם היו זוכים בהכל באותה התקופה, אבל ככל ששמעתי עליהם יותר, כך הגנתי על המועדון שלי יותר… יונייטד הייתה החלק הקסום ביותר בחיי… המועדון היה בדם שלי”. הוא גם מספר בהמשך איך אבא שלו טוען שבפעם הראשונה שהוא ראה את אולד טראפורד הוא עמד במקום בהשתאות כשעה שלמה מבלי לזוז או להוציא הגה, אבל זו סתם פיסת אינפורמציה מרגשת אך לא קשורה לנקודה של הטקסט הזה.

עד עכשיו לא סיפרתי שום דבר חדש. אבל הנה זה מגיע: אני לא מחסידיו הגדולים של וויין רוני, אך אם יש יום בשנה בו אני שמח לראות אותו בחולצה אדומה, זהו היום שבו אנחנו משחקים נגדם באנפילד. יונייטד צריכה את וויין רוני.

אני לא מכיר את הביוגרפיה שלו במלואה, וכנראה שאף פעם לא אטרח להשקיע את הזמן ולקרוא אותה, אבל אני מוכן לשים את כל מה שיש לי שוויין רוני עבר בילדותו את אותם הדברים שגארי נוויל מספר עליהם, בתור אחד שגדל כאוהד של הצד הכחול של המרסיסייד. ליברפול הייתה השם הגדול, ואברטון ברוב הזמן (להוציא אולי את הזכייה בגביע ב-95′) הייתה סוג של מטרד לא נחוץ בעיר. הילד שכולם אהבו להתעלם ממנו במקרה הטוב, ולהשפיל ולצחוק עליו במקרה הרע.

ורוני היה שם. שוב, אני מוכן לשים את שמי הטוב על כך. הוא חטף את אותן הירידות, הוא מכיר את ההקנטות, הוא מבין איך זה לשנוא את ליברפול באמת. לא להיות יריב למשחק אחד על שלוש נקודות, לא להרגיש ש”שיחקנו רע והפסדנו, אבל ממשיכים הלאה”, לשנוא. לנצח את ליברפול בשבילו, כמו בשביל רובנו, וכמו בשביל גארי נוויל, זה הרבה מעבר ל-3 נקודות: זה ערך. זו דרך חיים. זו אש של שנאה שתמשיך לבעור בסנה שהוא הלב של וויין רוני, וכנראה כבר לעולם לא תוכל.

אז כן, הקיץ היה מלא במהמורות ובשמועות שסבבו את רוני: רצה לעזוב, לא רצה לעזוב, הגיש בקשת העברה או לא, כרגע כל זה לא משנה. כרגע, מה שמשנה זה שמולנו עומדים 11 חלאות עם ליברבירד בסמל ומוטיבציה של גמר גביע בלב, 11 חלאות שצריך לנצח.

אחד הרגעים הזכורים לכל אוהד יונייטד מהעשור וחצי האחרונים היה השער של רוני מול הקופ, אחרי שקיללו אותו והשמיצו אותו במשך מי יודע כמה דקות. עם ידיים מאחורי האוזניים, הוא עבר אל מול הקופייטס והראה להם בדיוק מי הבוס החדש של צפון-מערב בריטניה. עוד מחזה ששווה להזכיר של רוני מולם היה החגיגות שלו לאחר השער ההוא של ריו פרדיננד בדקה ה-90. הדבר הזכור ביותר מהמשחק הזה הייתה החגיגה של גארי נוויל אל מול אוהדי החוץ, חגיגה שבגינה הוא נקנה ב-5,000 פאונד, אבל את החגיגה של רוני מאותו היום אני לא חושב שאשכח. הוא רץ כאחוז אמוק, עם אושר שקורן ממנו שלא ראיתי ממנו מעולם ביונייטד, להוציא אולי ההצלה של ואן דר סאר במוסקבה. כאן בדיוק באה לידי ביטוי החשיבות של אותו הרגש שהזכרתי. אני מעריך מאוד את כל שחקני הקבוצה, אבל קשה לי להאמין שתראו חגיגה כזו ממישהו אחר, להוציא אולי את דני וולבק וראיין גיגס.

מעבר לחשיבות המקצועית המכרעת שיכולה להיות למשחק הזה עבור העונה של רוני ביונייטד, המשחק הזה יכול להוות נקודת מפנה נוספת ביחסים שבין רוני לאוהדי יונייטד. נכון, אני לא מכיר אדם שפוי שאי פעם יחשיב את רוני כאגדה במועדון. אבל זה לא אומר שכל עוד שהוא לובש את החולצה שלנו לא נשיר ונתמוך בו, ואין כמו ניצחון באנפילד, קל וחומר כיבוש שם, להתחיל את העונה הזו בצורה הנכונה.

יונייטד צריכה את וויין רוני ביום ראשון מרוכז, חד, והכי חשוב, עם שנאה בוערת בעיניים ובלב. רק תראו לו את הציפור, את החולצות, את הקופייטס, והחיה שבו תתעורר שוב, ועבור יונייטד דהיום – אין בשורות טובות מאלה לטעמי.

YSB. היום, מחר ועד הנשימה האחרונה.

31.08.2013         תגים:     YSB