היום ששינה את חיי

התעוררתי. הסתכלתי על השעון, השעה הייתה 06:43. למרות שבדרך-כלל היו לוקחות לי כמה דקות להתאפס על עצמי, הבוקר הייתי צלול. לחצתי על הלחצן בשעון שמראה את התאריך, ידעתי שאזכור את הרגע הזה לנצח. המסך הראה “05 26 99”. היום הזה הגיע, סוף סוף. מאז הערב ההוא בדירה של אבא שלי, אחרי המשחק נגד יובנטוס שלכמה רגעים הרגשתי אופוריה אמיתית, ספרתי את הימים ליום הזה. עכשיו נותרו רק 15 שעות.

קשה לי לדמיין את המשמעות של 31 שנים כשאני אהיה בן 29 בחודש הבא, אך לעצמי בגיל 15 פחות חודש לא הייתה שום דרך לתפוש את כמות השנים הללו, שיש מי שחיכה כדי לראות את היום הזה. אני מחכה רק שלוש שנים, עוד לא עברו שנתיים מאז משחק ליגת האלופות הראשון שהורשיתי להישאר ער כדי לראות, לא ידעתי את המשמעות של זה. אבל ידעתי שאני חתיכת בר-מזל להית ברגע הזה.

לעצמי בגיל 15 הייתה נטייה פתולוגית לאמונות טפלות. עד כדי כך, שביום המשחק עמדתי חמש דקות מול הארון לפני שבחרתי את החולצה הכי נייטרלית שיכולתי למצוא (ורק תשאלו את אשתי כדי להבין מה זה אומר שאני מחפש מה ללבוש במשך חמש דקות), הכל כדי שלא להתגרות בגורל. הגעתי לבית הספר, איך מעבירים יום כזה? הם באמת מצפים שאני אשב ואלמד עכשיו?… מסתבר שכן. החבר הכי טוב שלי, אוהד יונייטד וברסלונה (בגיל הזה זה עוד היה נראה סביר), הזמין אותי אליו הביתה אחרי הלימודים, כדי שנעביר את השעות הלחוצות ביחד.

הוא גר בקצה השכונה שלו בהוד השרון, מאחורי הבית היה לו שדה גדול שאבא שלו הסב לסוג של מגרש כדורגל שתמיד היינו משחקים בו 5-על-5. אבל הפעם היינו רק שנינו, שיחקנו סטנגה (רק בלי כל השטויות האלה של משקופים וקורות, פשוט בגלל שלא היו משקופים והקורות היו שני עמודי ברזל שהגיעו לנו עד המותן). החלטנו שנשחק “כאילו גמר”, פעם אני הייתי יונייטד ופעם הוא- וכל פעם זה שהיה באיירן ניצח. ראיתי את זה כסימן רע מאד, אמונות טפלות זוכרים?…

מתישהו בשש וחצי יצאתי חזרה הביתה. לא ידעתי מתי אבא שלי יבוא לאסוף אותי, אז העדפתי להתארגן מוקדם. בשמונה כבר הייתי מוכן אחרי מקלחת, עם חולצת ליגת האלופות שאבא שלי קנה לי מתנה לראש השנה בשנה שעברה, מתנה שקיבלתי ביום שבו התקיים משחק ליגת האלופות הראשון שראיתי בחיי, מנצ’סטר יונייטד מארחת את יובנטוס בעונת 97/8. הסתובבתי בחוסר סבלנות בדירה שלנו, מחכה שאבא שלי יתקשר.

לבסוף הוא הגיע, אבל הוא לא לקח אותי אל הדירה שלו, אלא ל”כיפה אדומה”, דוכן שווארמה כזה ברעננה שקיים כבר איזה 200 שנה. תשע שנים אחרי שעברנו לרעננה, זו הייתה הפעם הראשונה שביקרתי שם. מקוצר זמן (רצינו לראות את האולפן) לקחנו את האוכל והגענו לדירה. אבא שלי התחיל לארגן דברים במטבח כשעל המסך הופיע משפט שלא אשכח לעולם. ציטוט של תומאס ג’פרסון שאמר- “אני מאמין גדול במזל; ככל שעבדתי יותר קשה, כך היה לי יותר ממנו”. אחר-כך הראו את הקליפ הרשמי של יונייטד לעונת 99, “It’s All About Belief”. אחרי השורה “If you believe in us” אבא שלי קרא בקול מהמטבח “We believe!! We believe!!”.

וזו אכן הייתה ההרגשה. אחרי העונה המטורפת הזו, איך אפשר היה שלא? אחרי שחשבתי שנעוף מהגביע כבר במשחק הראשון, ובעוד אני תוקע מזלג בספגטי בולונז אנדי קול השווה נגד מידלסברו בדרך ל1-3; אחרי שתי הדקות המטורפות הללו נגד ליברפול, במשחק שנראה כ”אחד הימים האלה”; אחרי שפשוט העפנו מהדרך את אחת המועמדות הבכירות לתואר, אינטר של רונאלדו וחצי נבחרת ארגנטינה; אחרי חצי הגמר הפסיכי ההוא נגד ארסנל, עם ההרחקה של קין והפנים הלבנות של אנלקה אחרי שהשער שלו נפסל, וההצלה של שמייכל בפנדל שלא העזתי להסתכל עליו נבעט, וכמובן, המהלך המפורסם ביותר בתולדות הגביע האנגלי ומנצ’סטר יונייטד; הערב הגדול ההוא בטורינו, ולבסוף היום האחרון של עונת הליגה. מי היה מעז שלא להאמין שהעונה זו העונה שלנו?

כל זה רק עשה את התסכול והעצב קשים יותר לשאת ככל שהדקות נקפו. כי זה לא רק שבאיירן הובילו, אנחנו בכלל לא היינו במשחק. בכלל לא הגענו להזדמנויות. זה היה נראה כאילו פשוט הרמנו ידיים, בשלב מאד מוקדם, זה נראה כאילו אין לנו מה לעשות נגדם. אין לי הרבה זכרונות מהמשחק עצמו- השער של באיירן, איזו חצי הזדמנות שהייתה לנו שקול או יורק עמדו בזווית 0 בערך מהשער ובעטו מאחורי הגב, החמצה מטורפת של בלומקוויסט, הקורה והמשקוף של באיירן. אבל התחושה הזו, של “עשינו כל כך הרבה כדי להגיע לכאן, והיום לא הופענו”, אני לא אשכח את התחושה הזו.

ואז סולשיאר עלה. וכמעט מייד הוא נגח, אמנם זה לא היה הכדור הכי חזק, וזה לא ממש הבהיל את אוליבר קאן, ונשארו רק שמונה דקות, אבל זה היה משהו להיאחז בו. זה הרגיש כאילו הדם חזר לפנים. אבל הדקות המשיכו לנקוף, ולמרות שמדי פעם הגענו להזדמנויות, רמי וייץ שאל את מה שאנחנו (ובשלב הזה כבר היינו אבא שלי, אני, שני אחים שלי וחבר של אחד מהם) לא העזנו – האם זה לא מאוחר מדי?

אני זוכר, ממש לקראת הסיום, סקולז אני חושב זה היה, נגח כדור מקרוב וקאן הדף אותו. זו הייתה ההזדמנות שלנו, חשבתי, ואז השופט הרביעי הניף את הלוח – 3 דקות.

הדבר הבא שאני זוכר הוא שהעולם נעצר. פשוט ככה. לא שמעתי כלום מסביבי וראיתי את הכל בהילוך איטי. כולם מסביבי קפצו והניפו ידיים, ואני זוכר שראיתי ששרינגהאם נגע. התפתיתי לחגוג, אבל זכרתי. זכרתי שבמשחק הראשון של חצי הגמר נגד יובנטוס, בפיגור 1-0 בדקה 85, קין בעט מרחוק והכדור נכנס. אנחנו חגגנו ואז פתאום התברר שהכדור פגע בדרך בשרינגהאם שהיה באופסייד. הנפילה הייתה קשה, ולמרות שגיגס השווה לבסוף בתוספת הזמן, אני זכרתי, והבטחתי לעצמי לא להתלהב מהר מדי אם יש חשד כזה שוב. והיה לי חשד. אז למרות הבלגאן מסביבי, ולמרות שהלב שלי פעם כל כך חזק שהרגשתי שהוא עוד רגע מתפוצץ אל מחוץ לגוף שלי, פשוט עמדתי וספרתי שניות, וחיכיתי לראות את הקוון. שנייה, ועוד אחת, ועוד אחת, כל אחת עוברת כמו נצח, ולא מראים את הקוון. ואז הבנתי – זה באמת קורה, השער אושר.

אני זוכר שיצאה לי שאגה אדירה, אני לא חושב שבחיים צעקתי ככה לפני או אחרי, והדבר הבא שאני זוכר הוא שהסתכלתי על הידיים שלי והן היו סגולות, בעוד כולם מסביבי נרגעים ומתיישבים. התיישבתי, והתחלתי לרשום ביד רועדת במחברות שלי – שלוש במספר – “שרינגהאם, 90”. בעודי רושם, אחי הגדול שישב לידי טפח לי על הכתף, “יש עוד קרן יוני”. גיחכתי, “עזוב אותי”, אמרתי בחיוך ובקול רועד, “טוב לי עם הארכה”. אבל החלטתי בכל זאת להסתכל.

אני רוצה לומר שאני זוכר את ההמשך. אני רוצה לספר בפירוט איך הרגשתי כשהנורבגי החצוף הזה שלח רגל ושינה את החיים שלי לנצח, אבל אני לא יכול. הדבר הבא שאני זוכר אחרי שראיתי את בקהאם עומד להגביה את הקרן, הוא את עצמי יושב בשירותים בדירה של אבא שלי, ובוכה כמו ילד קטן. בהתחלה חשבתי שזה בגלל שהרגע ראיתי את הקבוצה שלי זוכה בגביע האלופות, אבל מי הבין מה זה אומר בכלל אז? לא, אני בכיתי כי הרגע ראיתי את הבלתי ייאמן. מדברים על זה הרבה, על “לראות את הבלתי ייאמן” הזה, אבל באותו ערב במאי 1999, ראיתי את זה קורה. וידעתי את מה שאלכס פרגוסון אמר באותו ערב (אבל שמעתי רק כחודשיים מאוחר יותר, כשאבא שלי קנה את קלטת סיכום העונה)- “הם אף פעם לא ויתרו – וזה מה שעושה ווינרים”.

אני לא יודע אם זה הרעש שעשינו כשהשערים נכנסו, או החגיגות אחר כך, כשאח שלי פתח בקבוק של יין מבעבע שנשאר לו מחגיגות הניצחון של ברק בבחירות, אבל מתישהו אחרי המשחק נשמעה דפיקה בדלת, וזה היה שוטר. מסתבר ששכנים מהבניין התלוננו על הרעש שעשינו, אבל כשהשוטר ראה את כולנו בחולצות יונייטד, הוא הבין וזה הסתיים בחיוכים הדדיים ואפילו התנצלות על ההפרעה. אבל זה היה הסימן לסיום החגיגות מבחינת אבא שלי, והוא העלה אותי על האופנוע והחזיר אותי הביתה. גרתי בשכונה שקטה בקצה של רעננה. אחרי חצות באמצע השבוע, לא הסתובבה נפש חיה ברחובות והייתה דממה. זכינו באליפות אירופה, אבל העולם המשיך כאילו כלום.

כששכבתי במיטה שלי שוב, נזכר בבוקר של היום הארוך הזה, הרגשתי שוב את האופוריה הזו שהרגשתי אחרי יובנטוס, אבל הפעם זה היה מושלם יותר. עשינו את זה, עשינו את הטרבל, ההישג שאף אחד לא חלם עליו. בתוך עשרה ימים ראיתי את הקבוצה שלי זוכה בשלושה תארים שיש אוהדים שלא רואים את הקבוצה שלהם זוכה באחד מהם כל חייהם. ידעתי שמה שלא יהיה מעכשיו, הערב הזה תמיד ילווה אותי, ואכן כך היה. חוויתי כמה רגעים לא נעימים בחיים שלי אחרי 99, ותמיד ברגעים האפלים ביותר חזרתי בעיני רוחי לאותו ערב גדול מהחיים וידעתי, לא משנה כמה המצב גרוע, אין בור שאי אפשר לטפס ממנו.

26.05.2013         תגים:     israeli redsגמר 99מנצ'סטר יונייטדמנצ'סטר יונייטד בישראלנס ברצלונהסולשיארשרינגהאם