תודה לך, הגדול מכולם

ביום ראשון האחרון, אחרי המשחק נגד צ’לסי, הלכתי עם חברים מהמייקס פלייס לכיוון תחנת רכבת האוניברסיטה. בדרך העברנו חוויות יונייטד, כמו שאנחנו אוהבים; בהתחלה זכרונות מהטווח הקצר, כמו הדרבי בדצמבר או היום האחרון של העונה שעברה, ואחר-כך (זו בכל זאת הליכה די ארוכה…) זכרונות קצת יותר רחוקים. כ-40 שעות מאוחר יותר, כשבוקר פסיכי שהחל בשתי הודעות טקסט על איזו כתבה בטלגרף הסתיים בתגובה של ג’ינו בורג על הסטטוס שלו “זה רשמי: הוא פרש”, אחד הדברים הראשונים שחשבתי עליהם היה השיחה הזו, ואיך סר אלכס פרגוסון העניק לי כמות רגעים שהשפיעו עליי בצורה עמוקה בחוסר פרופורציה לעובדה שלא הכרתי את האיש ומעולם לא ראיתי אותו בגודל טבעי.

אם אני צריך לסכם את סר אלכס פרגוסון בכמה מילים, אני אתמצת את זה ל”יהיה בסדר”. הידיעה שפרגוסון שם הייתה כל-כך מרגיעה, שהיא בכלל לא הייתה אישיו. זה לא שפרגוסון היה מושלם, רחוק מכך. בשנה האחרונה העברתי לא מעט ביקורת על ההתנהלות שלו, בהקשר של התמיכה בגלייזרים, בבחירות ההרכב התמוהות (ולעתים שליליות מאד) שלו ובהתבטאויות הלא-קשורת-למציאות שלו. למעשה, אני כבר לא זוכר מתי הפעם האחרונה שהקשבתי לראיון איתו אחרי משחק, כי לא ראיתי את הטעם בכך. למרות זאת, לרגע אחד לא הייתי מחליף את סר אלכס פרגוסון באף אחד אחר, ובכל רגע נתון היה ברור שהרכבת שהיא מנצ’סטר יונייטד מובלת על-ידו במסלול הנכון ליעד הנכון, גם אם בדרך יהיו מהמורות.

אני חושב שמה שאני אקח איתי לעתיד מסר אלכס פרגוסון, מה שאני אספר לילדים ולנכדים אם תרצו, יהיה הדרבי ההוא באתיחד בדצמבר 2012. הרגעים הללו שלא אשכח כשהייתי בדרך לפאב הדבלין, ופתאום התפרסם ההרכב, ואחרי כל השליליות שראינו במשחקים גדולים בעת האחרונה, פתאום הוא הלך על הכל. פרגוסון, בעוד תרגיל מהספר, הוציא את קלברלי מפציעה ושלף את כל התותחים, וגם כשנראה היה שההימור נכשל עם השער של זבאלטה לקראת הסיום, פרגוסון התעקש והכניס את וולבק, שזכה בבעיטה החופשית ההיא בתוספת הזמן. וכשכולם שרו לכבוד ההולנדי הגדול שלנו, אני פתאום פצחתי בשירת “Every Single One of Us Loves Alex Ferguson”. כעת נותר רק לומר תודה, על שהענקת לחיי משמעות, כפי שאוהד וחבר יקר ניסח זאת, בכל-כך הרבה רגעים בחיי שבהם יונייטד הייתה האור היחידי בשמיים קודרים.

אם הייתה לי בחירה מי יהיה עכשיו המנג’ר של מנצ’סטר יונייטד, התשובה הייתה סר אלכס פרגוסון. זה נשמע דבר מטומטם להגיד בתחילת פיסקה שמדברת על המחליף, אבל זה בדיוק העניין – אין מחליף. אם יכרתו לי את הראש, אי אפשר יהיה להחליף אותו, לא משנה מה יעשו. אבל מאחר ונגזר עלינו שהתקופה המדהימה הזו תסתיים עכשיו, בגדיעה חלקה, “Cold Turkey”, אני רוצה את הדבר הכי קרוב. ואני מודה ומתוודה כאן, דייויד מוייס לא היה הבחירה שלי אם היו שואלים אותי על כך (ובמקרה יצא שאכן שאלו אותי בדיון תיאורטי לחלוטין) ביום ראשון. אבל כשבוחנים זאת לעומק, זה פשוט מרגיש מתאים.

מנג’ר צעיר, נלהב, בעל נסיון רב בניהול קבוצת פרמייר ליג, ניהול מלא ומקיף במובן שפרגוסון ניהל את יונייטד, ואין הרבה מנג’רים שיכולים להתגאות בכך. מנג’ר שמבין את רוח המועדון, שמאמין בקידום צעירים ובמציאת כשרונות נחבאים באנגליה וביבשת, וגם, נקודת בונוס, מנג’ר ששונא את ליברפול כמו שאוהדי יונייטד שונאים אותה… אמנם, הוא לא זכה בתארים באחת עשר שנותיו באברטון, ואמנם מועברת עליו ביקורת שברבים ממשחקיה של אברטון נגד הקבוצות הגדולות הוא נוקט בגישה שלילית, אבל לכל הפחות היו לו נסיבות מקלות באברטון, וביונייטד יהיו לו את הכלים לניהול נכון של הסגל, ובהתמודדות תחרותית יותר מול יריבות ברמה הגבוהה ביותר.

אבל, בשורה התחתונה, לא היה צורך בכל אלו על-מנת לשכנע אותי. מהיום הראשון שנעשיתי אוהד יונייטד האמנתי, בכל ליבי, שהתנהלותו המקצועית של פרגוסון מכוונת כל הזמן להצלחתה של מנצ’סטר יונייטד. עם כל הביקורת עליו, אין לי שמץ של ספק לגבי זה. וכמו שסמכתי על פרגוסון עד היום, וכל דיון עם חברים לגבי ההחלטות ההזויות שלו לפעמים, הסתיים ב”זה פרגוסון והוא יודע”, אני סומך עליו בהחלטה אולי המשמעותית ביותר שלו ב-27 שנותיו במועדון, ההחלטה על המחליף.

אז לדייויד מוייס תהיה התמיכה שלי, ואני מתרגש כמו ילד לקראת תחילתו של עידן חדש במועדון.

10.05.2013         תגים:     יונייטדמוייסמנצ'סטר יונייטד בישראלסר אלכספרגוסון