תחילת הקיץ

חודש יוני כבר באמצע הדרך. פגרת הקיץ בעיצומה וביונייטד נראה שכלום לא קורה. מצוין. גם ככה תמיד היינו קבוצה שפועלת יותר בשקט ומעדיפה שלא להסתבך בסאגות. מה שכן, זה נותן זמן לחשוב על כמה דברים:

1. דייויד בקהאם. לא יצא לי כמעט להתייחס לפרישה שלו. נאמרו עליו הרבה דברים, אבל הדבר שהכי נתקע לי בראש זה מה שכריס וודל אמר, שבקהאם הוא “לא בטופ 1000 של האנגלים” או משהו כזה. זה קצת הצחיק אותי. מכל האנשים בעולם, דווקא כדורגלן אנגלי שם את הדגש על דריבל וטכניקה אישית על פני נחישות, התמדה ולחימה? ובכן, בקהאם באמת לא בטופ 1000 של האנגלים. הוא בטופ 10. טכניקה היא לא רק היכולת לעבור שחקן אלא גם היכולת לשים לשחקן כדור על הראש או הרגל מטווח של 80 מטר, וכשהמשחק תקוע וכולם מבוהלים, אז מגלים מי שחקן גדול. מי האיש שייקח את המשחק על עצמו. דייויד בקהאם נלחם נגד ההיסטוריה יותר מפעם אחת. ובכל פעם הוא ניצח. ב-98/99 הוא סומן בתחילת העונה כאוייב האומה וסיים את העונה כזוכה בטרבל ומועמד לגיטימי לתואר שחקן השנה בעולם. הוא העלה את אנגליה למונדיאל 2002 אחרי משחק הירואי מול יוון (ושנתיים אח”כ כל אירופה למדה להבין שזה לא כ”כ פשוט להכריע הגנה יוונית) ולמונדיאל עצמו הגיע אחרי פציעה קשה ובכ”ז איכשהו ניצח את ארגנטינה, אפילו עם הפנדל המצ’וקמק בהיסטוריה.

בספרד הוא היה בדרך להירשם בתור האיש שהגעתו גמרה את הגלאקטיקוס – הרי בשביל להכיל את בקהאם ופיגו יחד, פלורנטינו פרס ויתר על מקאללה (שהיה הדבק של הגלאקטיקוס), ובעונתו האחרונה שם קאפלו זרק אותו ליציע ברגע שבקס הודיע רשמית שבסיום העונה הוא יילך לארה”ב. אז בקהאם לא דיבר ולא עשה מהומות. הוא הוריד את הראש והמשיך להתאמן ולעבוד קשה ובסוף קאפלו נתן לו עוד הזדמנות ובקהאם גמל לו בחצי עונה נהדרת וזכיה באליפות מול ברצלונה של רונאלדיניו.

אפילו בארה”ב, בקהאם נתפס בהתחלה כפרימדונה בעלת שכר מנופח, כמי שמגיע רק בשביל הכסף. אבל הוא המשיך להילחם ולהוכיח את עצמו, עד הרגע האחרון.

דייויד בקהאם אולי לא היה שחקן מחונן. אבל הוא אחד הפייטרים הגדולים בהיסטוריה ובעידן של פרימדונות, זה מצרך מאוד נדיר שיחסר מאוד.

2. וויין רוני. ובמעבר חד, מפייטר לפרימדונה. לפני כמה חודשים, אחרי המשחק מול ריאל, כתבתי שהספסול בגומלין מול ריאל, נתן לוויין רוני הזדמנות אדירה לגאול את עצמו. הזדמנות להוריד את הראש, לעבוד קשה, להרוויח בחזרה את המקום בהרכב ואת המקום בלב האוהדים.

מסתבר שוויין רוני חשב אחרת. בקשת ההעברה שהגיש היא חותמת סופית על סטאטוס הפרימדונה שלו.

אין לי חשק מיוחד להרחיב במילים על רוני עצמו, אבל כן בוער לי להתייחס למשהו שעלה בתור עניין צדדי לבקשת ההעברה שלו, טיעון שראיתי שמועלה בעבר בנוגע לספורטאים באופן כללי – הטיעון הזה אומר שכאשר ספורטאי עוזב קבוצה, מבקש העלאה בשכר או משהו דומה, הרי זה לא שונה מכל עובד אחר שמגן על האינטרסים של עצמו מול המעסיק שלו. ובכן, זה שונה. מאוד שונה. אין לי חיבה מיוחדת לבעלי קבוצות ואין לי שום סיבה לסווג אותם אחרת מהמעסיק הסטנדרטי, אבל אוהד שמעלה טיעון כזה פשוט מתעלם מכך שיש צד שלישי במשוואה – הוא עצמו. אם בעל הקבוצה הוא המעסיק, והשחקן הוא העובד, אז מיהו האוהד אם לא הלקוח? הבעיה היא שאוהדים הם לא לקוחות רגילים. אוהד לא ממש יכול להחליף קבוצה.

במשולש “עובד-מעסיק-לקוח” אני אעדיף להגן על העובד. במשולש “בעלים-שחקן-אוהד” אני אעדיף להגן על האוהד.

כשוויין רוני מגיש בקשת העברה, זה אומר שאו שהוא מעוניין לעבור, או שהוא משתמש בבקשה בתור קלף מיקוח להשיג משהו אחר (יותר כסף, עמדה אחרת על המגרש). קלף המיקוח הזה לא היה קיים אלמלא האוהדים.

כלומר, או שוויין רוני בורח מהאתגר של להוכיח את עצמו מחדש ביונייטד, או שהוא משתמש באוהדים בכדי ללחוץ על הבעלים לתת לו מה שהוא רוצה. מבחינתי, טוב הוא לא יוצא מזה.

אגב, סתם מסקרנות – למה נראה למישהו לגיטימי שוויין רוני יבקש לעזוב כי הוא כביכול “הושפל” כשסופסל מול ריאל מדריד, אבל אף אחד לא חשב שזה היה משפיל עבור וידיץ’ לא לפתוח בברנבאו? אני לא בטוח בכלל שבמבט על 3-4 העונות האחרונות שוויין רוני חשוב יותר ליונייטד מנמאניה וידיץ’. סתם מחשבה.

3. כריסטיאנו רונאלדו. את מי בדיוק משרתת ההודעה של רונאלדו שהוא לא חתם על הארכת חוזה בריאל? ההודעה הזאת לא נועדה עבור ריאל, הרי הם יודעים את זה. זו גם לא הודעה עבור “המחזרות” של רונאלדו (מי שלא תהיינה),הרי אפשר להודיע להם על אי הארכת החוזה באמצעים פרטיים. איך שאני רואה את זה, ההודעה הזאת נועדה לדבר אחד ויחיד – לשפוך דלק על מדורת הספקולציות סביב רונאלדו ובכך לשפר את המעמד שלו במו”מ מול ריאל. בעיקרון, אין לי שום התנגדות למהלך כזה. בטח לא כשזה בא מול קבוצה כמו ריאל, שעושה שימוש די תדיר בתקשורת בכדי לענות אוהדים של היריבות ולהשיג מחיר זול יותר על שחקנים שהיא רוצה. אני פשוט לא מתלהב מכך שהעניין הזה בא על חשבון אוהדי היונייטד. רונאלדו חייב לנו קצת יותר מזה.

אגב, הסאגות התקשורתיות האלו של ריאל הן צפויות כמו סרטי אקשן ריקים לקיץ – “מהיר ועצבני 6 – המרדף אחרי גארת’ בייל”.

4. מאחורי הקלעים. קיבלנו היום שתי דוגמאות נפלאות על “דברים שרואים משם לא רואים מכאן”. שני שחקנים שונים של היונייטד שהתלוננו על קשיים נפשיים שהפריעו להם במהלך העונה. ריו פרדיננד דיבר על פציעה שהקשתה עליו לשחק ברמה שהוא רוצה והכניסה אותו לדיכאון ואילו אלכס בוטנר התוודה שכמעט עזב את הקבוצה כמה פעמים בגלל שהתגעגע הביתה. אלו מסוג הדברים שהצוות המקצועי רואה ואנחנו לא וקשה להאמין ששחקן שמתקשה להתאקלם בצורה כ”כ חריפה, יכול לשים הכל בצד במשך 90 דקות ולתת משחק ברמה גבוהה. בעולם הכדורגל המודרני, האוהדים בבית לא מתייחסים בכלל לדברים כאלה והיד על ההדק נורא קלה בקשר לביקורת. ואם זה משהו שראינו בתדירות גוברת והולכת גם כשסר אלכס ניהל את העניינים, מפחיד לחשוב מה יקרה תחת דייויד מוייס.

5. העברות – אתם יודעים מה הכי מסקרן אותי מבחינת העברות בקיץ הנוכחי? הסיכום הסופי. עם כמה שחקנים שונים נקושר ותמורת כמה מיליארדים בסך הכולל. נדמה לי שבשנה שעברה זה היה כמעט 100 שחקנים שונים בסך כולל של קצת פחות משני מיליארד פאונד. בסוף החתמנו 3 שחקנים בשלושים וקצת מיליון. זה מבחינתי מדד מעולה לשווין של ספקולציות. אבל זה רק אני.

 

 

16.06.2013         תגים:     אלכסנדר בוטנרדייויד מוייסוויין רוניכריסטיאנו רונאלדונמאניה וידיץ'סר אלכס פרגוסוןריו פרדיננד