סאונדצ’ק.

הוא עזב,
השאיר את המיקרופון לזמזם, את הגיטרה מאחוריו, את החזיות פזורות על הבמה ריקות מתוכן ובעיקר אותנו, המעריצים, עם השלטים והמילים שידענו בעל-פה מבולבלים, וגם קצת מפוחדים. נכון, אני אוכל להיכנס ליו-טיוב ולצפות בסרטונים שלו מנגן את השירים שהכי אהבתי, או מזייף לפעמים רק בשביל לזכור שהוא אנושי.
לא מעט פעמים כעסתי שלא ניגן את השיר שאני הכי אוהב, או שניגן את אותו השיר בסולם אחר שלא מחמיא לקול שלו, אבל איכשהו, בזכות הכריזמה, נסיון הבמה והלהט, הוא הצליח לרגש, להלהיב גם את הקרים שבלבבות ובסופו של יום, להיחשב למוזיקאי הגדול בעולם.

fegie

מי מאיתנו לא מכיר את הסיפור של אלכסנדר פרגוסונוביץ’,
מספיק להזכיר את ההופעה בברצלונה מול 90 אלף איש, הפקה גרמנית שלא החמיאה לו, אבל בסוף, שני השירים האחרונים שנכנסו לפנתיאון המוזיקלי, ובסוף ההופעה חתם בציטוט: “מוזיקה, בלאדי הל”
כולנו ראינו אותו מופיע, מי יותר ומי פחות. יש שיעדיפו קולות של אחרים. קול יותר ראוותני כמו של מורין ז’וזניו הפורטוגלי הנפלא, או קול יותר “פרש” כמו של יורג קלופסקי הגרמני. אבל קולו הצרוד של אלכסנדר, הקול הזה שמשרה תחושה של “הכל בסדר, לך איתי”, קולו של הסבא יודע-כל, איכשהו תמיד נשאר רלוונטי, גם על לחנים מיושנים כמו בשירים: “35 שנה ב-ריו”, “באש ובמים, ארבע, ארבע, שתיים” והלהיט הידוע (ששנים אחר כך יושר על ידי להקת גזוז) – “רוני”.

בסוף ההופעה האחרונה שלו, ממש לפני ההדרן, אלכסנדר קיבץ אותנו ואמר שממחר יתחיל להופיע כאן מוזיקאי צעיר, שאפתן ורציני, שאמנם חימם את אלכסנדר מספר פעמים בשנה, אבל היה נדמה שהלהקה שלו פשוט לא טובה מספיק, היא אמנם ניגנה בווליום חזק והבסיסט הבלגי עם האפרו גנב את ההצגה מדי פעם, אבל ההרכב לא היה מדהים.
לצד תחושת אי-הידיעה, הפחד ומעט אימה, הייתה גם התרגשות. לקול חדש, עם נגנים חדשים, אמנם הוא נאלץ להסתדר עם מתופף מקריח בעל נטייה להשמנה בשם דוויין מרוני, מתופף מצוין אך לעתים נדמה שהוא חושב שהוא כוכב המופע (יש שמועות שהוא רוצה ללכת לתופף אצל מורין ז’וזניו בלונדון, נראה.), אבל אלכסנדר השאיר מאחוריו הרכב לא רע.

הגעתי מוקדם, בשביל לראות ולשמוע את הסאונדצ’ק,
להבין איך המוזיקאי החדש נספג בסאונד של ההרכב הקיים.
אני מוכרח לציין שעוד אין לי החלטה, אפילו לא תאוריה לגבי הסאונד החדש, הנגנים החזקים עוד לא ניגנו על כליהם, המעריצים השרופים של אלכסנדר עוד יושבים בפאבים ליד האיצטדיון ושותים את הבירה שלהם, ואני בכלל יושב עם האוזניות ומתעצבן בשקט על העובדה שאלכסנדר לא נתן בזמנו לפסנתרן היפני ג’ישין וואקגה לנגן על הפסנתר המקורי שלו ובמקום הוא נאלץ לנגן על אורגן בצד שמאל של הבמה.

אני כבר מתגעגע,
שתתחיל ההופעה!

05.08.2013         תגים:     man utdmanchester unitedאולד טרפורדאלכס פרגוסוןדייויד מוייסמנצ'סטר יונייטדסר אלכס פרגוסוןרוני