אותו דבר, אבל שונה

התחושה המוזרה הזו, הערבוב של התרגשות ומתח. זו הפעם ה-18 שאני חווה פתיחת עונה, אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה, את תכנית פתיחת העונה שבה אבי מלר דיבר ארוכות על חשיבות הרכישה של אלן שירר ע״י ניוקאסל, החתמה שב-15 מליון פאונד הייתה אז היקרה בעולם. קשה להאמין.

בסוף אותה עונה ביקרתי בלונדון בפעם היחידה בחיי (עד יום ראשון האחרון) ואבא שלי קנה שם את קלטת סיכום העונה החולפת של סקאיי ספורטס, ״הקרב על הפרמיירשיפ 96/7״. את משפטי הפתיחה של הקלטת אני לא חושב שאשכח אי פעם, אלו מילים שמנגנות על הרגשות הכי חזקים של אוהדי כדורגל בשבועות המובילים לאמצע אוגוסט בכל שנה.

הקריין, על רקע אוהד כדורגל שמלהטט בכדור כשברקע שעריו של וומבלי הישן (החדש, עם כל החדשנות והשיפורים לעומת הישן, לא מגרד את קרסוליו של האיצטדיון המקורי), מדבר בקול מלא רגשות על מערבולת הרגשות שמאפיינת אוהדי כדורגל רגע לפני פתיחת העונה. התקוות (״האם העונה תהיה ה-עונה?״), החששות (״האם נעמוד במטרות?״) והיכולת לחלום שהשמיים הם הגבול, שהקבוצה תפתיע את כולם ותגיע למקומות שאף אחד לא ציפה שתגיע…

שמונה עשרה שנה, חוויית האהדה שלי את המועדון הנפלא הזה השתנתה כל כך בכל כך הרבה היבטים, החיים שלי השתנו כל כך, העולם השתנה כל כך. השחקנים השתנו (טוב, חוץ מגיגסי, הוא עוד שם), הקיץ גם המנג׳ר השתנה, הבעלים, הסמל, אולד טראפורד- הכל כל כך שונה עכשיו. אבל התחושה נשארה. תקוות וחששות של ילד בן 12 שהורחק מההנאה הגדולה שלו במשך שלושה חודשים, והעונש על סף סיום. האם ננצח? האם נפסיד? האמת שברגע הזה, התוצאה היא אחד הדברים שפחות חשובים.

ועדיין, אני לא יכול להתעלם מהעובדה שיש משהו שונה הפעם. כמה פעמים בחיי עברה חוויית האהדה שלי מהפיכה בעקבות שינוי גדול, והפעם זה השינוי הגדול מכולם. אני נמצא כאן ממש. ביום ראשון האחרון, בפעם הראשונה אחרי 16 שנים ויום (ובפעם השנייה בחיי בסך הכל) ראיתי שחקנים בחולצת יונייטד במרחק כמה עשרות מטרים ממני. מחר אצפה במשחק עם מועדון האוהדים הרשמי של יונייטד בסוונזי, וזו רק ההתחלה.

אחד הדברים שהכי מוזרים לי במעבר הוא הפרידה הפיזית מה-Israeli Reds. אנחנו מועדון מיוחד, ונוכחתי להבין עד כמה כששרון (אשתי למי שלא מכיר) ואני נסענו לוומבלי ביום ראשון עם מועדון האוהדים של קרדיף. בסך הכל היינו קבוצה קטנה של אוהדים (אפילו לא אוטובוס מלא, כולל שני הקוריאנים שהצטרפו), אבל השירה בדרך הארוכה ללונדון וחזרה הייתה חלשה עד בינונית, ונראה שברגע שהגענו לחניה של וומבלי המועדון התפצל לקבוצות קטנות, על פי אזורי מגורים.

למועדון בארץ, עם כמה שהוא עדיין יחסית צעיר, כבר יש מסורת, יש בדיחות והומור פנימי, למרות כל הדיבורים על ״פילוג״ המועדון מגובש (ואם בעיר קטנה כמו קרדיף יש שני מועדונים שאף אחד מהם לא מתקרב בגודלו לזה של Israeli Reds מבחינת ממברשיפ רשומים, אז זה אומר משהו על מועדון שמקיף מדינה שלמה על הבדלים חברתיים גדולים כמו בישראל, ונשאר מאוחד) ויש אווירה מיוחדת במפגשים, שאתה לא רק בא לראות את הקבוצה שאתה אוהב, אתה בא לראות חברים. ולתחושה הזו אין תחליף.

הרבה אנשים מנצלים את תחילתה של שנה חדשה להבטחות שונות ומשונות. לו הייתי גר בישראל, ההבטחה שלי הייתה – העונה אנסה להגיע לכמה שיותר מפגשים. זה מעצים את החווה, זה כיף גדול, ומכירים כך חברים חדשים, חברים שללא המפגשים אין שום סיכוי שהיה אפשר להכיר.

IMG_5435

16.08.2013         תגים:     israeli redsיונייטדמנצ'סטר יונייטדמפגשיםתחילת עונה