פרספקטיבה וזמן

כצפוי, השיח סביב מינויו ותפקודו של דייויד מויס לא פוסק לרגע. הבעיה היא שהוא מתנהל סביב יותר מדי טיעונים שחוקים ותחת חצי ביקורת שלטעמי הם בעייתים בצורה רחבה.

אחד הטיעונים הכי נפוצים בקשר ל”עידן דייויד מוייס” הוא השוואה לתחילת עידן אלכס פרגוסון. השוואה שגורסת שמגיע לדייויד מוייס זמן, הרי גם לאלכס פרגוסון ניתן זמן ותראו לאיזה גבהים זה הוביל אותנו. לא פחות שחוק מכך הוא טיעון הנגד שגורס שאלכס פרגוסון מונה בזמנים אחרים ולמנצ’סטר יונייטד אחרת ולכן היחס צריך להיות שונה.

הזמנים אכן השתנו. אי אפשר ברצינות לעשות השוואה בין דייויד מוייס לסר אלכס פרגוסון, בין מנצ’סטר יונייטד מודל נובמבר 1986 לזאת של מודל יולי 2013 או בין עולם הכדורגל של אמצע שנות השמונים לבין זה של תחילת העשור השני במאה ה-21. אי אפשר, לחיוב ולשלילה.

מצד אחד, סר אלכס פרגוסון מונה למנצ’סטר יונייטד שהייתה עמוק במשבר. אחרי עשורים נטולי אליפות, עם סגל מוכשר, אבל עמוס במפלצות אגו שהיו על סף האלכוהוליזם ומעבר לו וגרוע מכך, חשבו ששתייה מופרזת היא הנורמה ושמירה על אורח חיים מקצועני ראויה לבוז (כן פול מגראת’, זה אתה). דיוויד מוייס קיבל ליד מנצ’סטר יונייטד שהיא אלופה. שההווה שלה מפואר לא פחות מהעבר. קבוצה עשירה שמצויה בפסגת הכדורגל העולמי (ויכוחים היכן בדיוק בפסגה, לצד, מאחורי ולפני מי הם לא רלוונטיים).

מצד שני, בעת מינויו, סר אלכס פרגוסון לא בדיוק היה בצל של אף אחד. ימי התהילה של סר מאט באזבי היו כבר זיכרון רחוק, התקציב היה עצום במונחים מקומיים (כנראה הכי גדול שיש), חופש הפעולה שניתן לפרגוסון היה אבסולוטי וכיוון שאז לא היה חלון העברות מוגדר, לסר אלכס גם היה זמן לבצע את המהפכה שלו. דייויד מוייס קיבל את המינוי כשמן השנייה הראשונה הוא מצוי בצילו של ענק, חופש הפעולה שלו גדול על הנייר בלבד, תקציב הרכש שלו לא ברור ומסגרת הזמן הראשונית לשינוי ברורה, מוגדרת ולא ארוכה במיוחד. הרי על הנייר, למוייס החופש המנהלתי והגב של סר אלכס בכדי לעשות מה שהוא רוצה, אבל זה על הנייר בלבד. באופן מעשי, הוא מוגבל באמצעות לחץ תקשורתי ולחץ עצום מהאוהדים.

הנקודה האחרונה היא  מה שמוביל אותנו לשוני הגדול ביותר בין תחילת עידן פרגוסון לבין תחילת עידן מוייס. השוני הוא בנו, האוהדים.

שידורים ישירים של כל משחק בעשרות זוויות שונות, האינטרנט על שלל אתרי העיתונות, הבלוגים והפרשנים מטעם עצמם והרשתות החברתיות שנתנו במה לכל אוהד, מהודו ועד כוש, להביע את דעת המומחה מטעם עצמו, כל אלו יצרו אווירה שונה לחלוטין. אווירה עם ציפיות עצומות, לחץ עצום ובמקרים רבים, היסטריה עצומה. כל כך התרגלנו לקבל מה שאנחנו רוצים כאן ועכשיו שהמחשבה על כך שלפעמים דברים לוקחים זמן, נראית לנו כמעט מטורפת. הסיבה הכי גדולה לכך שמה שהיה מקובל פעם ועבד בעבר, לא נראה כזה היום, טמונה בנו, בשינויים שחלו בנו.

דוגמאות לא חסר. כל הרכב שבוחר דייויד מוייס לכל משחק, עומד תחת זכוכית מגדלת. מדוע שחקן זה ולא אחר, מדוע שיטה כזו ולא אחרת ועם כל כך הרבה אוהדים וכל כך הרבה דיעות, ברור שלא תהיה הסכמה על שום דבר. אוהדים שמסכימים על ההתאמה/חוסר ההתאמה של שחקן מסויים, לא מסכימים על התפקיד בו אותו שחקן משחק, אוהדים שיסכימו ששיטת המשחק שלנו טובה/לא טובה, לא יסכימו על מהות השיטה וכהנה וכהנה.

גרוע מכך, במקרים לא מעטים, זו ביקורת לשם ביקורת. ללא מחשבה אמיתית על התהליכים שהובילו להחלטות או על העובדות שמהוות את הבסיס לביקורת. למשל, קשה לבקר את מוייס על בחירה בשיטה של 4-4-2/4-4-1 מבלי לשאול את עצמנו כמה חופש פעולה בדיוק יש לו. הרי לספסל את רובין ואן פרסי לא נראה כצעד נבון במיוחד ומצד שני, וויין רוני הבהיר כי הוא מוכן ורוצה לשחק רק בחוד, אז האופציות הן:
1) לשים את רוני בתפקיד שהוא לא מעוניין בו (או לספסל אותו). המשמעות היא להתחיל בקרב פומבי עם השחקן האנגלי הבכיר בקבוצה (וככל הנראה בממלכה), משהו שהוא בעייתי מאוד לתחילת דרכו של מוייס (בהחלט ייתכן שרוב האוהדים יתמכו משום מה בוויין רוני ולא מוייס. במצב כזה, לא ברור מה ההנהלה תעשה, בטח כשמדובר במנכ”ל חסר ניסיון כמו וודוורד), או
2) לספסל את ואן פרסי, מי שהוא כנראה השחקן הטוב בקבוצה ולכל הפחות אחד משלושת הטובים ביותר, או
3) לשחק ב4-4-2/סוג של 4-4-1 וכך להלך בין הטיפות מבחינת ניהול יחסי האנוש, אבל לשחק בשיטה שהיא כנראה פחות יעילה מקצועית לקבוצה.

Moyes_Rooney

האם זוהי סיטואציה מושלמת? ברור שלא. האם מוייס עושה את ההחלטה הנכונה? לא ידוע. האם הסיטואציה הזאת היא מה שגורס למוייס לשחק בשיטה הזאת? לא בטוח.

מה שכן, האפשרות הזאת מקשה מאוד למתוח ביקורת על הבחירה שלו.

מקרה דומה קשור לביקורת סביב ההחלטה להחליף את הצוות המקצועי שהיה בימי סר אלכס, לצוות מקצועי שעימו עבד מוייס בעבר.
למשל, לא יודע מה איתכם, המחשבה שמייק פילאן היה בסיטואציה כלשהי מועמד לכסא המנג’ר ביונייטד אחרי סר אלכס די הפחידה אותי (והיה יחס הימורים לא מופרך במיוחד למינוי כזה). עברו כמה חודשים מהעזיבה שלו ובינתיים אף קבוצה לא התנפלה על האפשרות לזכות בשירותיו, אפילו לא קבוצות מליגת המשנה. הוא היה מועמד לא מזמן לתפקיד המנג’ר במידלסבורו והם הלכו בסוף על מועמד ספרדי שהנקודה הבולטת ברזומה שלו היא כי שימש שופר של מוריניו מול התקשורת בימיו בריאל מדריד (אייטור קראנקה). אז אולי להחליף את פילאן באדם שאיתו נוח יותר למוייס לעבוד זה לא רעיון כזה מופרך.

ביקורת נפוצה נוספת היא השוואה להחלטות שסר אלכס פרגוסון כביכול היה/לא היה מקבל בנסיבות דומות. לי זה בלט יותר מדי אחרי תיקו החוץ מול שחטאר דונייצק כאשר שמעתי לא מעט את הטענה שאצל פרגוסון, היונייטד לא הייתה יורדת לגונן כך על יתרון של 1:0. ובכן, הייתה גם הייתה. פרגוסון, במיוחד בשנים האחרונים, היה מעלה הרכבים יותר הגנתיים למשחקי חוץ באירופה והיונייטד הייתה מגוננת בחירוף נפש על יתרונות קטנים במשחקים כאלה. לפעמים גם על תיקו. אצל פרגוסון למשל עשינו בונקר בכדי לגונן על 0:0 מול ולנסיה ב-2009 ורק נס נתן לנו שם 1:0 במתפרצת לקראת הסוף. אז טקטיקה דומה היא בוודאי לגיטימית מול קבוצה שהגיעה יותר רחוק מאיתנו בליגת האלופות בשנתיים האחרונות.

בכדי להיות הוגנים, נציין שלא כל הביקורות מוטעות. האש שחטף דייויד מוייס אחרי התיקו הביתי מול סאות’המפטון הייתה מוצדקת לחלוטין. החילופים שעשה שם לא שיפרו את הקבוצה אלא להיפך.

המטרה בדוגמאות הללו היא לא לבקר את המבקרים ולא למנוע ביקורת. המטרה היא אחרת – להזכיר  משהו – פרספקטיבה וזמן. יש משהו משותף להרבה מהביקורות הבעייתיות שחוטף מוייס. הן מערכתיות ולא נקודתיות. ביקורת על פעולות שמיועדות ושיש להן השפעה לטווח ארוך ולא כאלו שמיועדות לטווח הקצר. באופן עקרוני, לדעתי ביקורת מערכתית בסיטואציה בה מצוי דיוויד מוייס היא רעיון רע.

למה? בצורה הפשוטה ביותר – כי אנחנו לא יודעים.
אנחנו  לא יודעים מה השיקולים שהובילו להחלטות ובעיקר אנחנו לא יודעים מה היעד ומה התוכנית. חשוב לזכור שדייויד מוייס הוא היום רב החובל של ספינת פאר, ספינה שנבנתה בידי אדם אחר, שהצוות שלה נבחר כמעט לחלוטין בידי אדם אחר וכל הפעולות של רב החובל נבחנות כרגע מול הפעולות שנקט או כביכול היה נוקט קודמו בתפקיד. זו סיטואציה שאף מנג’ר בקבוצת על לא עמד בה כבר עשרות שנים ופשוט לא עבר מספיק זמן ואין לנו פרספקטיבה מספיק רחבה בכדי לבקר מערכתית את התהליכים שמתרחשים בקבוצה.

תחשבו על סיטואציה (אפשרית לחלוטין) – מה קורה אם מחר הקבוצה מודיעה על הארכת החוזה של וויין רוני בשנתיים נוספות ובאותו מעמד וויין רוני מודיע שהוא מחוייב לקבוצה ומוכן לעשות מה שיידרש בשביל הצלחת הקבוצה? ברגע שדבר כזה יקרה, מוסרים המכשולים כביכול ומוייס יכול לבחור לתפקד את רוני היכן שהוא רוצה ולשחק באיזה שיטה שהוא רואה לנכון. אם ידבוק ב 4-4-2 אז יצדיק את הביקורת עליו. אם ישנה שיטה למשהו אחר ויותר “חדשני”, ניתן יהיה לזרוק את הביקורת לפח (או להחליף אותה באחרת, כל אחד וטעמו). וזו לא סיטואציה דמיונית אלא סיטואציה שיש לא מעט שמועות שהיא תתממש בקרוב.

בשורה התחתונה, אי אפשר לומר לאוהדים “אל תמתחו ביקורת”. זה לא יעיל וזה גם לא נכון. הרי בלתי אפשרי להגדיר קו גבול של מתי מותר לבקר ומתי אסור, מה מצריך ביקורת ומה לא, מתי איסור על ביקורת הוא לגיטימי ומתי זו סתם סתימת פיות. מה שכן צריך זה לבקש מאחרים ומעצמנו לחשוב. להתבסס על עובדות, להיות סבלניים. או במילים אחרות. לחכות קצת זמן, עד שתהיה לנו פרספקטיבה.

17.11.2013         תגים:     אלכס פרגוסוןדייויד מוייסוויין רונימנצ'סטר יונייטדרובין ואן פרסי