ציון שליש

איפשהו במהלך ההכנה לעונה, לואי ואן חאל התחיל להבין את גודל המשימה שעומדת לפניו. הבין והתחיל להנמיך ציפיות. הוא דיבר על זמן שיידרש לבניה מחדש ואפילו נקב בלוח זמנים ראשוני. הוא דיבר על שלושה חודשים כפרק הזמן המינימאלי שיידרש לפני שנראה את הפילוסופיה שלו באה לידי ביטוי. שלושה וחצי חודשים עברו. עדיין לא מספיק זמן להגיע למסקנות חותכות ויש נסיבות מקלות מכאן ועד צ’לסי, אבל יש כמה מסקנות ראשוניות ודברים שאסור להחביא מתחת לשטיח.

  • צעירים – ואן חאל מוכר בתור מאמן שנותן הזדמנות ובמה לצעירים. זה לא בהכרח בגלל שהוא מאמין בקידום צעירים לשם קידום צעירים, אלא כי הוא מאמין בלתת למי שטוב לשחק, בלי קשר לגיל, מוניטין או ניסיון. עד כה ואן חאל מאוד מצדיק את המוניטין הזה. הופעות בכורה ו/או דקות משמעותיות לטיילור בלאקט, פאדי מקנייר, ג’סי לינגארד, ריס ג’יימס, אנדרס פריירה, ג’יימס וילסון. לצד זאת, יש זיג זג מסוים ביחס אליהם. ג’יימס וילסון כבר מזמן הצדיק מקום בהרכב לפחות פעם אחת על חשבון ואן פרסי (שאליו עוד נחזור), מקנייר ובלאקט בזיג זאג בין ההרכב לספסל כמעט בלי קשר ליכולת. אמנם בחלק לא קטן מהמקרים מדובר בדקות שניתנו בשל מכות פציעות, אבל באותה סיטואציה הייתה בד”כ אפשרות לאלתורים בדמות הסטת שחקנים ותיקים יותר לעמדות חדשות ו-ואן חאל לרוב בחר לסמוך על הצעירים. בסך הכול, עד עכשיו מדובר ביבול די נאה.
  • השיטה – זה התחיל ב 3-5-2. אחר כך עברנו ל4-4-2 בשיטת יהלום, 4-2-3-1, 4-4-2 סטנדרטי ומול ארסנל פתאום חזרנו ל3-5-2. מדובר בשינויים די דראסטיים ובהתחשב בכמות הפציעות שאנחנו מתמודדים אתה, השינויים הללו הם לפעמים יותר מדי. זה בלט במיוחד בחצי השעה הראשונה נגד ארסנל. עם כמות חיסורים עצומה, בייחוד בחלק האחורי, לקחת שלישיית בלמים צעירים ולזרוק אותם לשיטה הגנתית שבה הם לא מנוסים, מול התקפה של שחקנים מאוד טכניים וחכמים, הייתה שגיאה איומה שיכלה להביא לתבוסה מהדהדת ולריסוק הביטחון של חבורת צעירים שזה לא הגיע להם. מזל, אימפוטנציה של ארסנל ובעיקר דה חאה מנעו את הבלגאן הזה. בהמשך המשחק ההגנה התייצבה הרבה בזכות סמולינג וגם כאן באה לידי ביטוי טעות גדולה של ואן חאל. אחרי האדום המטופש מול הסיטי, סמולינג זכה לכמות עצומה של ביקורת. בחדרי חדרים, אין ספק שואן חאל נכנס בו ובצדק, אבל מול התקשורת, המנג’ר היה צריך להגן על כריס. הוא לא עשה את זה וביקר אותו בגלוי. הכי פשוט לזרוק את האשמה על בלם בן 25 במצב הזה, אבל לא הכי נכון. ואן חאל בחר בפתרון הפשוט ודווקא רוי הודג’סון עשה אחרת. הוא זימן את סמולינג לנבחרת, ערך לו שיחת עידוד והציב אותו בהרכב. סמולינג התעודד וצבר ביטחון, את הפירות היונייטד קצרה מול ארסנל. נושא הביטחון של הצעירים עלה מול ארסנל גם בצורה אחרת – ג’יימס וילסון, שנראה עד כה כשחקן מלא “חוצפה” (חיובית, תירגעו), קיבל בדקה ה-87, במצב של 2:0, כדור במרחק 25 מ’ מהשער במצב של 3 על 4. בגלל הפציעות של ווילשר ושצ’סזני, היה ברור שאנחנו הולכים לתוספת זמן משמעותית אז יש יותר מ-10 דקות לשחק (כלומר זו הייתה דקה שמקבילה ל77-80 בערך). ווילסון לא תקף את השער אלא הלך לנסות לבזבז זמן בנקודת הקרן, בהחלטה ש”הסריחה” מלחץ וחוסר ביטחון. שחקן צעיר צריך לדעת שהמנג’ר מאחוריו ושהוא צריך להעז. ואן חאל צריך לתת לווילסון וסמולינג ביטחון. לא לקוות שמישהו אחר יעשה את זה בשבילו.
  • השיפוט. מלבד תקרית הפנדל המזעזעת/עלובה/איומה (אל תמחקו את המיותר, הכול נכון) מול לסטר, לא ממש ראינו טעויות שיפוט ברורות נגד או בעד היונייטד. למרות זאת, התחושה היא שהכבוד שקיבלנו מהשופטים די נעלם. הרבה מאוד החלטות של 50/50 הולכות נגדנו, הרבה החלטות שניתן לתת לנו הולכות נגדנו. ואן חאל הוא דמות מעוררת כבוד ויראה והוא יכול להטיל מספיק פחד בשביל שנקבל חלק מהכבוד חזרה, אבל הוא עסוק מדי בלהיות פוליטיקלי קורקט ולתת הערכות כנות. אחרי המשחק מול לסטר, המהלך הנכון היה להשתולל על השחקנים בחדר ההלבשה ולהשתולל על קלאטנברג מול התקשורת, אבל ואן חאל בחר לדבר על הרכות המנטלית שלנו ופספס הזדמנות גדולה. העבירה+הצלילה של ורדי מול רפאל היו ביי פאר שגיאת השיפוט הכי גדולה של השנה ו-ואן חאל דיבר על כך שאנחנו צריכים לדעת “לסגור משחקים”. זה אמנם נכון, אבל לא המסר התקשורתי הנכון.
  • די מאריה. הארגנטינאי שחקן עצום. אחד השחקנים הכי מוכשרים שנחתו באולד טראפורד אי פעם. אבל אולי הגיע הזמן שמישהו יישר אותו (מפתה להגיד שואן חאל צריך לעשות את זה, אבל נדמה לי שזו משימה יותר מתאימה לראיין גיגס). די מאריה הגיע בסכום העברה  עצום ומקבל שכר עצום. בתנאים האלה, הוא צריך לדעת שהוא לא עוד שחקן הרכב כמו בריאל מדריד שיכול להרשות לעצמו להיעלם לדקות ארוכות או אפילו משחקים שלמים. אם הוא רוצה כסף כמו של הגדולים, הוא חייב לספק תוצרת יותר קבועה וחשוב מכך, הוא חייב להופיע לכל משחק. יהיו משחקים טובים ויהיו רעים, אבל די מאריה חייב לדרוש את הכדור, לנסות כל הזמן. זה מה שמייחד את הגדולים באמת, את המצוינים מהטובים מאוד. מעבר לכך, די מאריה נמצא פחות מחצי שנה באחד המועדונים הגדולים בעולם. אין שום סיבה לראיונות שפותחים פתח למעבר עתידי למקום אחר. הוא מקבל כסף מספיק טוב בשביל לסתום את הפה ולכבד את המועדון והאוהדים.
    Di Maria2
  • רדאמל פלקאו – עברו כמעט 3 חודשים מעד שהגיע ו”אל טיגרה” טרם השלים 90 דקות ונפצע לפחות פעמיים. בואו נגיד שעדיף לחכות לשלב מאוחר יותר בעונה לפני שנדבר על האם לממש את האופציה עליו או לא. בכל מקרה, פלקאו נלחם עכשיו על החוזה הגדול (כנראה) האחרון בקריירה שלו. אם היונייטד תוותר על האופציה, בגיל 29 ואחרי שנתיים בעייתיות, קשה להאמין שפלקאו יקבל חוזה עצום איפשהו.
  • עדנאן ינוזאי – עד עכשיו העונה הזאת היא צעד גדול לאחור בשבילו, והוא לא יכול להאשים אף אחד מלבד עצמו.  את הדקות שלו הוא מקבל, אבל עד עכשיו הוא לא מייצר כלום. הוא נוטה לאגואיסטיות, קבלת ההחלטות שלו רעה מאוד והביצוע גם לקוי. אני מקווה בשבילו שהוא יתעשת ושואן חאל יעזור לו, כי כרגע הוא נראה כמו עוד סיפור של ילד פלא שהגיע רחוק מדי ומהר מדי.
  • מרואן פלאיני– אחד הדברים הכי יפים שקרו עד עכשיו בעונה שלנו. פלאיני הוא לא סופר שחקן וכנראה לא האיש שיהפוך את מרכז הקישור שלנו לסופר דומיננטי. אבל בקיץ הוא היה בדרך החוצה וכנראה שרק הפציעה שלנו באוגוסט השאירה אותו אצלנו, וכיום הוא שחקן הרכב. זה קרה בגלל שהוא קיבל הזדמנות הוגנת מואן חאל ובגלל שהוא לקח אותה בשתי רגליים. זה התחיל בשער ההוא מול ווסט ברום ובלחימה חסרת פשרות בכל דקה שהוא על המגרש מאז. לא תמיד זה יפה, נקי או נעים, אבל פלאיני מרוויח את הצ’אנס שלו ונהדר לראות שעבודה קשה מביאה תגמול.
    Fellaini
  • רובין ואן פרסי – ומהיפה למכוער. את השנה שעברה ואן פרסי התחיל תחת מנג’ר שפומבית התייחס אליו כאל השחקן החשוב ביותר שלנו. הוא גמל לו במיני סבוטאז’, חוסר מוטיבציה בהתאוששות מפציעות, חוסר חשק על המגרש, שליחת חברים לבקר את המנג’ר פומבית וכו’. ואז מויס פוטר וואן חאל הגיע. ההולנדי היה אמור להיות המרוויח הגדול מהגעת ואן חאל. הוא היה אמור להיות הבורג המרכזי בהתקפת היונייטד, להתאושש משנת מוייס ולחזור לעצמו. אפילו הזכירו את שמו כמועמד לתפקיד הקפטן. בפועל? הוא אולי השחקן הכי חלש שלנו השנה. מבקיע מעט מאוד, בלי בישולים, אחוז ניצול הזדמנויות גרוע מאוד (מבין מי שכבש השנה בליגה האנגלית 3 שערים ומעלה, לואן פרסי אחוז ניצול ההזדמנויות הנמוך ביותר. מביך). מה שמוביל אותנו לשני דברים שאני לא בטוח מה מהם עצוב יותר עבורנו: העובדה שואן פרסי הוא באנקר בהרכב למרות תפוקה כמעט אפסית כשג’יימס וילסון לא מצליח לקבל את הצ’אנס שמגיע לו, או העובדה שאם ואן פרסי יישאר אצלנו בשנה הבאה, הוא צפוי לקבל שכר בסיס לפני בונוסים של 20(!) מליון פאונד, שכוללים מענק “נאמנות”! איזה נאמנות?! כרגע, בגזרת ואן פרסי, ואן חאל נכשל בגדול. ההולנדי חייב לרדת לספסל עד שיחזור לעצמו, ובמועדון חייבים לחשוב היטב אם ראוי להשאיר אותו בקיץ. אם הוא לא יציג שיפור משמעותי, 20 מיליון פאונד זה סכום שעדיף לנו יהיה לבזבז במקום אחר. בפועל, ואן פרסי הוא בטח השם השני (אחרי רוני) שמופיע על לוח ההרכב שלנו.  תשוו את זה ליחס שקיבל אנדר הררה, שאחרי חצי משחק חלש (שבו עלה לשחק עם זריקות) נזרק לספסל למשך כמעט חודש. לא הוגן ולא מתאים. לא היחס להררה ולא היחס המועדף לואן פרסי. אגב, ההולנדי עדיין מתעסק בלספר איך פרגוסון חטא כלפיו ופרש. כאילו הוא לא מרוויח יותר מ-10 מליון פאונד לעונה בשביל הזכות לשחק עבור היונייטד. אז המנג’ר שהביא אותו פרש במפתיע. לכולנו זה כואב, אז שואן פרסי יואיל בטובו להתגבר על עצמו. מגיע לאוהדים יותר. עבור השכר שהוא מקבל, גם להנהלה מגיע יותר.
  • Robin-Van-Persie

בגדול, הרבעון של ואן חאל הוא לא מרשים במיוחד. אני לא מדבר על תוצאות, ברור שלשינויים לוקח זמן להיטמע, שהיו לנו מלא (מלא) פצועים, שהמצב ההתחלתי היה די גרוע. בכל זאת, אם אני מסתכל על תהליכים, אני לא יכול להיות מרוצה. אנחנו זקוקים לשיפור די מהיר. גם ביכולת וגם אצל המנג’ר.

25.11.2014         תגים:     אנחל די מאריהג'יימס ווילסוןטיילר בלאקטיונייטד ארסנלכריס סמולינגלואי ואן חאלמרואן פלאיניעדנאן ינוזאיפאדי מקנייררובין ואן פרסי