העונה הבאה

אלו היו יומיים עמוסים. יומיים שבהם כל אחד ואחת מאיתנו הרגיש/ה על בשרו/ה את המימרה של ויקטור פרנקל, רופא יהודי מפורסם, שטען שהרגש יכול להיות רגיש בהרבה מיכולתו של השכל להיות הגיוני. יומיים שהיו מעמסה על לבבות של מיליונים. יומיים שהיו.

הפעם הראשונה שהרגשתי כך הייתה איפשהו בעונת 1998/9. אחד, פיטר שמייכל, הודיע שהוא מסיים את דרכו במועדון ועובר לליסבון, או משהו כזה. תמיד חשבתי לעצמי, תלמיד ישיבה חדש בגיל 13 שאהב להיות שוער כי הוא היה מאוהב באיך ששמייכל עושה את זה (והיה אדם לא קטן במיוחד בעצמו), מה לעזאזל אמור לבוא לאחר מכן? אילו עוד שוערים ראויים יש בעולם שהם לא שמייכל? איך מתרגלים? לא רוצה שתגיע העונה הבאה. אני לא מוכן לזה.

אחרי הגמר ההוא בברצלונה, היו לי דמעות בעיניים. השמחה על הזכייה התחלפה במחשבות: זהו. נגמר. לא עוד דני ענק. עוד חודש אני אראה אותו בחולצה של איזו קבוצה פורטוגלית שקרית, ולא בשלי, וצריך להתרגל. זה היה תהליך ארוך שכלל חיפוש עצמי, דיכאון וקבלה בזרועות פתוחות את מארק בוסניץ’, אבל זה עבר בסוף. במיוחד החלק עם בוסניץ’, אבל זה כבר סיפור אחר.

מרגע שהגיעה ההודעה ההיא בווטסאפ אחרי לילה חסר שינה, שהכילה את צמד המילים “הוא פורש”, אני נזכר בילד ההוא, שלא ידע מה יעשה בלי הגיבור שלו. זה שתהה אם עכשיו אחרי שהוא יציל כדור אחרי זינוק שמהווה סמי-התאבדות בכל קנה מידה מערבי על רצפת אספלט חמה יקראו לו בוסניץ’ החל מתחילת העונה הבאה שאני בכלל לא רוצה שתגיע, וכמה זה שם הרבה פחות מגניב משמייכל, ובכלל מה הקטע של האוסטרלים האלה, דנמרק הרבה יותר מגניבה. היו כאלה בכיתה שחשבו שזו המדינה של נילס.

נאשם מספר 1

אני זוכר את הקיץ ההוא, הקיץ של 99/00. מהיום שהחתמנו את בוסניץ’, לא יכולתי שלא להתרגש.  לא כי ידעתי שהוא יהיה ראוי, לא כי ידעתי שהוא יהפוך לשמייכל השני. ידעתי שמדובר בעידן חדש. אולי טוב, אולי רע, אבל אם לא ננסה איך נדע?

עכשיו אני בן 26, מבוגר בשלושה שבועות מימיו של פרגי במועדון. אני רציונאלי יותר, מפוכח, כבר לא שוער מצטיין ובטח שלא תלמיד ישיבה. מסע שהתחיל בפקפוק בבורא עולם וכוונותיו הסתיים בסימני שאלה בנוגע לחלק גדול מהאיכויות שבזכותן הערצתי את שמייכל. עכשיו עברתי את גן העדן של ואן דר סאר. עכשיו אני מסתכל על המציאות אחרת. עכשיו הגיבורים שלי, ואני, נראים אחרת.

אבל איכשהו, הדמעות עדיין היו שם. פעמיים. בפעם הראשונה אחרי הסוף, ובפעם השנייה לקראת ההתחלה. התחלה של תקופה שמבטיחה חוסר ודאות, תהפוכות ואולי גם כשלונות, אבל גם פרפרים בבטן. יומיים חסרי שמחה, יכולת לחשוב ושעות שינה הסתיימו בכמה דמעות ושינה אחת ארוכה. התעוררתי כמו חדש.

אז מתי אמרתם שמתחילה העונה הבאה?

11.05.2013         תגים:     אלכס פרגוסוןדייויד מויס