כשהעבר פוגש התחדשות

כמה מילים על הכרזת רוני ופלאטשר כקפטנים של יונייטד:

מעבר להחלטה האם השחקנים הספציפיים האלה יעשו את העבודה בצורה ראויה (ואין לי ספק שכן), יש פה עניין של השקטת הבלאגן שעדיין מרחף מעל הקבוצה מאז העזיבה של פרגוסון.

 כשאנחנו בוחנים את הסגל, כנראה שחוץ משני הנבחרים שלושת השמות הנוספים שמהווים אופציה הם ואן פרסי, קאריק, וג’ונס. כולם אופציות טובות ברמת העיקרון, אך בכל אחד יש את “הפאק” שלו.

קאריק בלי ספק אחד השחקנים הכי יציבים בקבוצה מבחינת ביצועים, ולחלוטין לקח על עצמו שני תפקידים כאשר שיחק המון משחקים לצד קלברלי. הוא משחק באופן שקט ולא מאבד את הרוח, נלחם לאורך כל המשחק וכבר נמצא הרבה שנים במועדון. אך עם זאת, הוא כבר בן 33 וסובל ממספר פציעות חוזרות. בנוסף, ההצלחה שלו הייתה יחסית שקטה והוערכה בעיקר על ידי אוהדי יונייטד שצופים במשחקים ורואים כמה גדולה התרומה שלו. הוא כנראה לא יסחוב אחריו את הקבוצה מבחינת המוראל ואני לפחות לא ראיתי ממנו איזו כריזמה יוצאת דופן.

כנראה כבר מאוחר מדי בשבילו

כנראה כבר מאוחר מדי בשבילו

ג’ונס – בלי ספק קפטן העתיד של הקבוצה. מבחינת ביצועים הוא בפוטנציאל להיות בלם על ושחקן שלא רק יכול לשחק בשלושה תפקידים (כבלם הוא הכי טוב אבל גם כקשר אחורי ומגן ימני הוא לא רע), הוא גם עושה את זה בביטחון כאילו הוא כבר בן 28. נכון, הוא עדיין דורש השתפשפות אבל חלק מהעניין הוא שהוא הגיע לקבוצה שפעם הייתה לה את ההגנה הטובה בעולם. עכשיו שפרדיננד, וידיץ’ ואברה עזבו, זה סוף סוף הזמן שלו לקבל קרדיט קבוע בהרכב הפותח ולהתחיל לשפר את המשחק שלו ואת הכימיה עם השחקנים שסביבו. הוא ווקאלי, יש לו ביטחון, הוא שחקן טוב מאוד והוא אוהב את  הקבוצה והאוהדים אוהבים אותו. כל מה שצריך בקפטן. הוא עדיין יחסית צעיר אך לדעתי זה רק עניין של זמן עד שיקבל את סרט הקפטן.

עוד יהיה בעתיד. אולי גם בנבחרת ?

 ?עוד יהיה בעתיד. אולי גם בנבחרת 

ואן פרסי – אז הוא בעצם השם העיקרי שעלה כאופציה מועדפת. ולמה ? כי הוא שחקן טוב, אבל יותר מזה, כי הוא איש של ואן חאל. ופה בדיוק מגיעה הבעיה שלי, ואני מתאר לעצמי שזה משהו שואן חאל לקח בחשבון גם: מועדון בסדר גודל כזה, צריך להראות שקט. הוא צריך להראות שיש לו היסטוריה אך גם עתיד, שכשהוא יורד אז הוא מיד עולה, ושכשיש רעידת אדמה אין התרגשות כי הכל כבר קרה בעבר.

הבחירה של ואן פרסי יכולה להיות טובה, אבל היא בעיקר מראה על ההתחדשות ועל כך שעידן פרגוסון תם. זה טוב במידה מסויימת כי זה מראה על התחלה חדשה, אך משהו צריך להישאר מהמועדון הישן כדי שתישמר התחושה שאתה אוהד את אותה קבוצה. אם חצי מהסגל יעזוב, המאמן יתחלף, והגיבורים הותיקים ידחקו לספסל – מה נשאר מיונייטד חוץ מצבע החולצה ?

מנהיגי הקבוצה החדשים

מנהיגי הקבוצה החדשים

בשבילי כאוהד, ואני חושב שבשביל רבים, אחת הסיבות לאהבת הקבוצה היא ההתחדשות התמידית בשילוב עם הנוסטלגיה של העבר. השלב בו החלוץ האדיר שלך בן ה30 מוחלף בכישרון ענק בן 19 ששם צמד בדקות הסיום ואתה מבין שכמה שאתה אוהב את הותיק, אתה מת שהצעיר יקבל עוד דקות ואתה מתאהב בשניהם בצורה שווה, אך שונה.

זה מה שואן חאל עשה ליונייטד בהחלפתו את פרגוסון. וזה בסדר, ומבורך. אבל אז גם עזבו שלושת ענקי ההגנה שלנו. וגם זה בסדר, כי זמנם כבר הגיע. אבל מה בעצם נשאר ?

נכון לעכשיו, מבחינת שמות שאשכרה אפשר להגדיר כ”יונייטד הישנה” יש את רוני, פלאטשר וקאריק. ואני לא מדבר על כמות שנים במועדון. כי רפאל ודה חאה וולנסיה כבר נמצאים תקופה יפה. אבל הם לא דמויות שהרבה מאיתנו משייכים לתקופת פרגוסון. רפאל הוא לא נוויל, דה חאה הוא לא שמייכל וגם לא ואן דר סאר, וולנסיה הוא לא בקהאם או רונאלדו.

אז רוני הוא השילוב של הישן והחדש, ופלאטשר בתקופת עלייה מחודשת אחרי שחזר ממחלה ארוכה ועל כך קיבל קרדיט עצום מהאוהדים, וקאריק כנראה כבר מעבר לשיאו.

 זה הזמן של הישן והחדש, של העבר והעתיד – זה הזמן של רוני.

13.08.2014         תגים:     man utdmanchester unitedאלכס פרגוסוןדארן פלטשרואן חאלוויין רוניקאריקרובין ואן פרסי