התחלה חד(ל)שה

פחות משבועיים לתוך תחילת עונת 2014/15 ונדמה כאילו עברנו מספיק בשביל שתי עונות. שתי תוצאות מאכזבות בליגה, תוצאה מגה סופר מאכזבת (וזה עדיין אנדרסטייטמנט) בגביע הליגה, כן די מאריה, כן/לא וידאל, בלינד, בנעטיה, ג’ו אלן (מה?! מה?????) ועוד אלף שמות רנדומליים. השיטה משתנה, השיטה אולי שוב משתנה, עוד מעט מסתיים חלון ההעברות ואין זמן לנשום.

אז בתור שירות לציבור, בואו נדבר על מה שבאמת חשוב – מה שלדעתי נראה חשוב J

  • השיטה – ואן חאל הוא לא מאמן של שיטה. הוא פרגמטי. בהולנד הוא לא התחיל עם 3-5-2 אלא נגרר לשם אחרי שאיבד את המנוע שלו בקישור (סטרוטמן) ורצה למצוא דרך לשלב את ווסלי סניידר כקשר התקפי לצד ואן פרסי ורובן, כשאין לו קיצוני דומיננטי נוסף. ביונייטד, ואן חאל נתקל בבעיה דומה. הוא רוצה לשלב את מאטה עם ואן פרסי ורוני, אין לו מספיק קשרים מרכזיים טובים לשחק יהלום, רוני כנראה לא מתלהב לשחק קיצוני או קשר מרכזי ב 4-3-3 (הגיע הזמן שיחשוב על עצמו, זוכרים?) וגם מאטה לא הכי מתאים לאגף ימין בשיטה כזו, בלי מגן דומיננטי מאחוריו. אז ואן חאל החליט לנסות ולשחק 3-5-2. מה שמשאיר אותו עם כמה בעיות. אחת קטנה היא היעדר קיצוני ימני דומינטי שיכול גם לכסות בהגנה וגם לתקוף. לא זה מה שיפיל את השיטה. שתי הבעיות המרכזיות והחשובות הן בחלק האחורי. בשיטת 3 בלמים, 2 בלמים עוזרים באופן קבוע למגינים וקשר אחורי אחד מסייע לחיפוי. כלומר, השיטה מצריכה לפחות 5 בלמים בסגל לאורך עונה שלמה, בלם אחד מנוסה ומנהיג באמצע שינווט את חילופי המקומות והחיפוי, וקשר דפנסיבי דומיננטי וחזק שיכול לחפות גם באמצע וגם בצד. ליונייטד אין אף אחד משלושתם. את בעיית העומק אפשר לפתור עם קידום נוער, את בעיית המנהיגות אפשר לפתור אם בוחרים באחד הבלמים ומקדמים אותו לשם בעבודה קשה, וקשר אחורי פותרים… ובכן עם רכש. החשש הגדול הוא שהפתרונות הללו יקרסו. ואז מה? עובדים עם השחקנים קיץ שלם על 3-5-2 ואז מחליפים? מצד שני, השיטה הזאת עשויה לתת לשחקנים כמו לג’ונס וסמולינג את הזמן הנדרש להשתפשף, לצבור ניסיון ולהגיע להיכן שחזו שהם יהיו. השיטה עשויה לאפשר דקות משמעותיות לדני וולבק בעמדה הטבעית שלו, באיוש הנכון השיטה גם תעבה את האמצע באיזור הקישור האחורי, שזה האיזור הכי בעייתי שלנו כרגע ותאפשר לשחק עם מאטה, ואן פרסי ורוני יחד באמצע, מבלי להקריב אף אחד מהם באגף.

3-5-2

  • הרכש – עד לפני כמה ימים, הרכש התאים לשיטה המסתמנת. אנדר הררה מתאים למרכז קישור של שניים רק עם חיפוי – מס’ 10 לפניו ו-3 בלמים מאחוריו זה חיפוי. לוק שואו בהחלט בנוי היטב לתפקיד המגן הסופר תוקף בשמאל. דיברו על בנעטיה או הומלס שמתאימים היטב למעמד הבלם המרכזי ומדברים על וידאל שבנוי היטב לתפקיד הדפנסיבי הדומיננטי. ואז בא די מאריה. והוא לא כל כך מתאים לחלקים החסרים בפאזל. הוא יכול לשחק במרכז, אבל אז זה במקום הררה או מאטה ופחות לצידם. הוא יכול לשחק כקיצוני ימני, אבל באמת שברנו את שיא ההעברות הבריטי בשביל סוג של מגן? אני מניח שהתשובה טמונה בוורסטיליות. לא משנה באיזו שיטה, די מאריה כנראה הולך להיות האס. השחקן החופשי. אם הוא יתחיל באגף ימין, אז כנראה שיקלו עליו במשימות ההגנתיות ואחד הבלמים + קשר אחורי יסגרו שם יותר. אם הוא ישחק במרכז לצד הררה, אז כנראה שבלם+ מגן/קיצוני ימני יעזרו יותר בסגירה באמצע ובצד. המטרה של די מאריה תהיה כפולה – גם להשתלב במשחק הקבוצתי כשהמשחק שוטף, וגם לשבור את המשחק הקבוצתי כשהמשחק פחות הולך כמו שנרצה, לעשות את הפעולות האישיות והבלתי צפויות שמפרקות הגנה. המחיר שלו? מעבר לזה שהגלייזרים משלמים ולכן פחות אכפת לי, המחיר של די מאריה הוא תגובת נגד של המדיניות הקמצנית של הגלייזרים. במשך שנים לא הוצאנו כסף כשהיה בזמן שהם החזירו ריביות להלוואות ענק על גב המועדון. זה הצית מחאות אוהדים ובכדי לשמור על השקט שכה חשוב לערך המניה, הגלייזרים נאלצו להצהיר שיש כסף לבזבז. ואם הם מצהירים שיש, ואם הם כמעט “נאלצים” להוציא כדי להראות שיש, למה שריאל לא תדרוש ותקבל?

di maria

  • המנג’ר – לואי ואן חאל הוא אדם קשה לקריאה. המניעים להחלטות שלו לא תמיד ברורים. כשהוא מדבר על רכש, הוא מדבר לאוהדים או להנהלה? הוא משתמש בתקשורת בשביל לשלוח רמזים לגלייזרים או בכדי להרגיע את האוהדים? מה התוכנית שלו לטווח הארוך? החילופים שלו גם לא כ”כ נראים הגיוניים. בשוויון 1:1 מול סנדרלנד, הגיוני להכניס את ינוזאי, אבל למה במקום פלטשר? בפיגור 1:0 מול דונס, הגיוני לשלוח חלוץ כמו וילסון, אבל כחילוף שלישי עוד לפני הדקהה-60? ובמקום קשר מרכזי ולשבור את האיזון בקבוצה כך שנהיה חשופים כ”כ למתפרצות? שלא תהיה טעות, הפסדנו לדונס כי שיחקנו רע, והובסנו בגלל החילופים של ואן חאל.

אבל שימו לב למשהו מעניין – שלושה משחקים רשמיים לתוך הכהונה של ואן חאל, ונדמה לי שכל שחקן שדה כשיר ששייך לקבוצה הראשונה, קיבל דקות והזדמנות להוכיח את עצמו. בהחלט ייתכן שההחלטות כבר התקבלו. נאני כבר בחוץ, אלמלא הפציעה סביר שפלאייני גם היה כבר בחוץ. אנדרסון, פאוול, וולבק, הרננדז, קלברלי וקגאווה בסכנה. אולי גם אוואנס ורפאל (שלגביו יש שמועות על עזיבה אבל באמת קשה לדבר היות ולא היה כשיר לשחק עד עכשיו). טיילור בלאקט מסומן כפוטנציאל מבטיח ואני מניח שהוא כרגע מקדים את מייקל קין במירוץ על מעמד הבלם החמישי, למרות שאחרי דונס יש מצב שאוואנס הדרדר לשם.

הרושם שלי הוא שואן חאל כרגע מסתכל על התמונה הגדולה, שזה דבר מצויין, והוא לא חושש “להקריב” משחקים עכשיו בכדי שיהיה יותר טוב אח”כ.

van gaal new era

  • שאלות – מבט בשלושת המשחקים עד עכשיו מראה פחות או יותר מה השאלות המרכזיות שואן חאל יצטרך להתמודד איתם השנה. הנה כמה נקודות שעד כה לא נגענו בהן:

    1. עדנן ינוזאי – על פניו, הוא יכול לשחק או כמס’ 10 (עמדה שתפוסה על ידי מאטה) או כקיצוני התקפי (עמדה שלא קיימת ב 3-5-2). מול סוונזי, ואן חאל ניסה אותו כמגן/קיצוני, מול סנדרלנד, ואן חאל גם ניסה אותו כקשר מרכזי (אבל לא ברור אם זה רעיון לטווח ארוך או פשוט מסר לקגאווה בשילוב עם מכת פציעות). שני הניסיונות לא ממש הצליחו. לינוזאי יש כישרון שאסור לנו לבזבז והחולצה מס’ 11 גם מעידה שואן חאל חושב ככה. אבל צריך למצוא דרך להוציא ממנו את המיטב.

    2. וויין רוני. אז יש את סרט הקפטן. ויש חוזה של 300 אלף פאונד בשבוע. ואיזה וויין רוני נקבל השנה? את וויין רוני הוורלד הקלאס? השחקן הנלהב שרץ בטירוף לכל כדור ומוכן לשחק בכל עמדה שיגידו לו? או את וויין רוני שרוצה לשחק רק בחוד, עושה פרצופים ונותן הכל על המגרש, אבל לא משחק טוב במיוחד? מול סוונזי למשל, הוא מאוד התאמץ. והמוח הכדורגלני האדיר בהחלט היה שם. אבל הביצוע (למעט השער) היה נוראי. אפילו של מסירות פשוטת בנגיעה. בשביל שמנצ’סטר יונייטד תשתפר, היא זקוקה לוויין רוני משופר.

    3. הרוטציה. אנחנו הולכים לשחק פחות מ-50 משחקים השנה. נדמה לי שעד דצמבר גם אין יותר ממשחק בשבוע. “עומס” כזה לא ממש מצריך סגל בגודל שיש לנו. אז איך הולכים לקצץ בסגל? ואת מי? אלו יותר מסתם שאלות של יכולת. הרי 90% לפחות מאוהדי היונייטד היו שמחים להיפטר מיאנג, אבל להיפטר מהחוזה העצום שלו זה לא ממש קל. ומה עושים עם שחקן שהמג’ר לא רוצה לא הצלחנו למכור? שמים ביציע ומורידים יותר את הערך? נותנים לו לשחק על חשבון שחקנים שהמועדון כן בונה עליהם לטווח ארוך?

    4. שינג’י קגאווה. בעיקרון, הוא רך מדי הגנתית לשחק במרכז המגרש, ולא תרם מספיק במספרים בשביל להרוויח מרוני/מאטה את עמדה 10. בשיטה של 3-5-2 נוצרת עוד עמדה בשבילו – במרכז הקישור, כלצידו קשר דפנסיבי ומאחוריו 3 בלמים שמגבים אותו. אבל לפי ואן חאל, זה כנראה לא יקרה. לא כי קגאווה לא יכול. אלא כי הוא “לא רוצה”. זה כבר חתיכת דגל אדום. מה זאת אומרת “לא רוצה” לעשות מה שהמנג’ר אמר? קגאווה הוא גאון כדורגל. אחד שחבל יהיה לפספס. הזדמנות אחרונה להציל את הקריירה ביונייטד מתחילה עכשיו.

    5. הצעירים. יש ליונייטד כמה כשרונות צעירים שרק מתחילים לפרוץ. ווילסון, ריס ג’יימס, לינגארד, פריירה. משלבים או משאילים? ואם משלבים, אז איך? מתאימים לשיטת שלושת הבלמים ואז הופכים קיצוני כמו לינגארד לסוג של מגן? ואיך זה ישפיע על הפוטנציאל וגרף ההתקדמות העתידי שלהם?

    6. אנדרס לינגדארד. 5 ימים לתום מועד ההעברות. מישהו מוכן כבר לשחרר את הבחור ולתת לו הזדמנות לקדם את הקריירה שלו? אפילו בגביע הליגה הוא כבר לא משותף ואפילו לא על הספסל. יש סיבה להשאיר אותו בכוח?

בסופו של דבר? עברו רק שבועיים. יש הרבה סיבות לאופטימיות. הרבה סיבות לפסימיות. אני בוחר בצד האופטימי. היי, יש לנו את די מאריה…

27.08.2014         תגים:     אנדרס לינדגארדאנחל די מאריהוויין רונילואי ואן חאלעדנאן ינוזאישינג'י קגאווה