עשוי מאבן

כל אחד ואחת מאיתנו מבקש ממך לא לעצור. היינו מתחננים בפניך, מורידים מפל של דמעות. מהיום שאני זוכרים את עצמנו, מהיום שאנחנו יודעים מה זה כדורגל, מה זה מנצ’סטר יונייטד, אנחנו יודעים שאתה האחד שחיכינו לו. האחד שידענו שאנחנו והוא זה סיפור אהבה של עשר קומות. שאיתו האהבה שלנו תפרוץ לתוך גן עדן.

גם בזמנים שבהם החבל היה קצר, גם בזמנים שבהם נראה שהזמנים הטובים עברו, וגם בזמנים שבהם היה נראה שאנחנו ילדים שהואכלו בסוכר, הוכחת לנו תמיד שאתה כמו פיל מאבן. וכשהייתה אחת שאיימה עליך (אחת שהיום יכולה להסתכל אחורה בכעס), אחת שגרמה לך לחשוב שאתה בדרך דרומה, הפלת אותה ביריות בלי לחשוש איך תישן אחר כך.

הגיטרה.

בסופו של דבר, האהבה שלך מתפשטת. למרות שהיו שחשבו שמדובר בזהב לשוטים, תמיד בסוף הוכחת שמתוך שמש הבוקר המוקדמת, אתה זה שמתופף בתופים, ואתה עושה את זה טוב עד כדי כך שקשה לתאר את הדרך בה מרגישים. אז לא נותר, יקיר שלנו, אלא להגיד לך תודה. הפכת לנערץ, אצלך קרו ניסים שגרמו לאנשים לחשוב שאתה הוא תחיית המתים והאור. עכשיו, כשהוכחת לכולנו שהזמן הוא הכל, הוא זמנך לנוח. לנו לא נותר אלא להגיד תודה על שהפכת את חלקתנו ליד נהר המרסי לגן עדן.

אנחנו נמשיך, לפעמים, לפנטז, על הרחובות הקרים והבודדים, בזמן שמכוניות נשרפות מאחורינו. זמנים שללא ספק ממלאים את העיניים שלנו. יודעים לעולם לא תהיה לבד, כי הדבר האחרון שאפשר להגיד עליך, זה שאתה עשוי מאבן.

13.05.2013         תגים:     אלכס פרגוסון