על ג’ימי מרפי, מנצ’סטר יונייטד וקצת ביולוגיה

אתחיל בהכרזה ברורה מאליה: בלי ג’ימי מרפי, מנצ’סטר יונייטד לא הייתה קיימת היום. אחרי הפציעה של באזבי, כשכל מנהלי הקבוצה החליטו שאין איך להמשיך, הוא היה היחיד שנלחם למען המשך קיומו של המועדון, ודה פאקטו שמר את מנצ’סטר יונייטד בחיים. מונשמת, פצועה, גוססת, אבל בחיים. אך כיאה לאיש מיוחד באמת, זו אפילו לא הייתה התרומה המשמעותית האמיתית שלו למועדון.

במהלך מלחמת העולם השנייה הרצה מרפי, שהיה אז שחקן וולשי בינלאומי בשלהי הקריירה, על חשיבות משחק הכדורגל בפני חיילים כסוג של אמצעי להעלאת מוראל בדרך לקרבות. רצה הגורל ובקהל ישב אחד, מאט באזבי, שכל כך התלהב מההרצאה כל כך עד שהפך את מרפי להחתמה הראשונה שלו כמנג’ר מנצ’סטר יונייטד. באזבי במובנים רבים ראה את מה שכולנו נדע רק עשורים מאוחר יותר: מדובר באיש שיעצב את הצד האדום של צפון מערב אנגליה לעד.

טביעת העין המרשימה שלו בנוגע לכשרונות צעירים ניכרה כבר מההתחלה. ברגע שהוא ראה בך את הניצוץ, הוא לא עזב אותך עד שיקבל את מבוקשו – שתגיע לאימוני מנצ’סטר יונייטד פוטבול קלאב. אלן סקאנלון, שחקן שגדל במועדון ושיחק בו במהלך שנות החמישים וגוייס על ידי מרפי, אמר פעם שלעתים מרפי היה מפחיד אותו. “אם לא היית עושה מה שהוא אמר לך, היית נצלב”. כי ככה זה עם הוולשי: הוא מקבל מה שהוא רוצה, ואם הוא רוצה שתנצל את הכישרון שלך, אתה פשוט עושה. מאז המועדון אימץ את גישתו המקצועית של מרפי, גישה הגורסת כי יש להתבסס על שחקנים צעירים ומוכשרים. אמנם הדגש עבר מפרברים כמו אלטרינכאם ואולדהאם לפורטוגל וברזיל, אבל הרעיון דומה: תאמין בהם, והם יתנו לך בחזרה ובגדול. לא לחינם המועדון בחר לקרוא לפרס השחקן הצעיר של השנה על שמו של מרפי.

פסל בדמותו של ג’ימי מרפי במוזיאון באולד טראפורד
(Aloba Øyvind Vik)

למרות זאת, זה לא תמיד הלך בקלות כשמדובר בנערים צעירים ממעמד הפועלים השחוק והמוכה של אחרי מלחמת העולם השנייה, אבל זה לא מה שהפריע לו. תעצומות הנפש שלו מנעו ממנו מלוותר. אם מדובר בשחקן צעיר שזורק את הכישרון שלו לפח, מועדון כדורגל שלם שמתמוטט לו מתחת לרגליים או אומה שלמה שחולמת להגיע למונדיאל – תסמכו עליו שיבצע את מה שכולם חושבים שבלתי אפשרי. הציטוט המוכר ביותר שלו מישיבת ההנהלה שלאחר האסון היה “It can be done, it will be done”, כשהוא מדבר על שמירת המועדון בחיים. במילים אחרות, ג’ימי מרפי הוא האחראי הלא רשמי על מה שהיום אוהבים לכנות בעיתונות כ-Never Say Die – גישה שטבועה כל כך עמוק בקוד הגנטי של המועדון, גישה ששום דבר לא יכול לה. לא תאונת מטוס הרסנית, לא אימפריה פורטוגלית עם הכוכב הגדול בעולם, לא קבוצה גרמנית מרשימה, לא הזמן בכבודו ובעצמו.

ג’ימי מרפי היה איש מקצוע מרשים. ישנן אינספור עדויות משחקני עבר שגדלו במועדון, והמשותף לכולן הוא תיאור תשוקתו של מרפי למשחק. הוא גם היה איש של הישגים. ברגע שהציב לעצמו מטרה הוא היה משיג אותה, ולא משנה המחיר האישי. היא מקדשת את האמצעים, גם אם האמצעים הם הוא עצמו. אבל יותר מהכל, ג’ימי מרפי היה איש של חלומות, ובזכות החלומות שלו כולנו יכולים להגיד היום שאנחנו אוהדים את מנצ’סטר יונייטד פוטבול קלאב. מועדון שבלי משים עוצב בדמותו, על פי השקפתו ורעיונותיו ואלה מהווים נר לרגליו עד ימינו אנו. וזו, רבותיי, התרומה האמיתית שלו לשדים האדומים, ובזכותה מרפי, כמו המועדון שהוא הציל, לעולם לא באמת ימות. כי לשמור על סוס פצוע חי זה דבר אחד, אבל להפוך אותו לסוס המירוצים הטוב בעולם – זו כבר גדולה אמיתית.

06.02.2013         תגים:     אסון מינכןג'ימי מרפימנצ'סטר יונייטד