מומנטום וביטחון – זה כל העניין

אביעד העלה פוסט לפני כמה ימים בו הוא סוקר מספר אספקטים בקבוצה ומה מצבה. הייתי רוצה לדבר על אחד הנושאים טיפה יותר לעומק, אז בואו נדבר רגע על “מומנטום וביטחון”. אם יש משהו שהעונה הזאת הוכיחה, זה שהסר חסר. כולם מציינים פעם אחר פעם כמה מויס גרוע וטוענים שפרגי, עם אותו הסגל, היה אלוף אנגליה. אז מה בעצם השתנה שם ?

יותר מהכל, השתנתה המנטאליות. כשאחד מהמוטיבטורים הכי גדולים בתולדות המשחק עוזב את הקבוצה שלך, אתה לא נשאר אדיש. או יותר נכון, דווקא עכשיו אתה פתאום נהיה אדיש. אין מילה מתאימה יותר מ”מומנטום” כדי להסביר את מה שקורה בקבוצה. המושג הפיזיקלי (תנע/מומנטום) מחושב על ידי מסה X מהירות. כלומר, ככל שהגוף גדול יותר ומהיר יותר ככה יותר קשה לעצור אותו. עכשיו תתארו קבוצה כמו יונייטד, מנצחת משחק אחרי משחק, מובילה את הליגה, זוכה באליפות, ואז לא סתם מאטים את התנועה שלה, שמים קיר לבנים בדרך. העזיבה של פרגי, של צוות האימון, של סקולס, של דויד גיל…  טראומה… וזה כמובן לא עוזר שכל מי שסביבך סופר את הימים שתישבר.

נראה שיש התעלמות מהפן המנטאלי של המשחק. אנשים שוכחים שהפן המנטאלי זה אותו פן שהביא לנו פעם אחר פעם ניצחון בתוספת הזמן. זה אותו פן במשחק ששובר את ארסנל אחרי ינואר, קיטלג את רובן כלוזר, את מוריניו כווינר, מנע מריאל מדריד לעבור את שמינית הגמר בליגת האלופות במשך 6 שנים ועוד המון המון המון דוגמאות נוספות. מומנטום, מנטליות וביטחון זה בדיוק ההבדל בין לנצח משחק אחד אחרי 2 הפסדים ללנצח משחק אחרי 5 נצחונות רצופים. זה מה שגורם לשחקן לשחרר בעיטה מאינסטינקט במקום לחפש באופן מוגזם עוד מסירה כי אולי מישהו במצב טוב יותר של הבקעה. זה ההסתגרות לחצי שלך כי כבר ספגת כמה פעמים השנה בדקות האחרונות ואתה יותר מאמין שאם תצא קדימה תספוג, מאשר שתבקיע עוד אחד. זה ההבדל בין ווינריות ללוזריות ובין טופ 4 לטופ 8. המשחק הגדול היחיד שניצחנו השנה זה את ארסנל, 1-0, אי שם בתחילת נובמבר. וחוץ מזה, הספקנו לשבור שיאים של עשרות שנים של נצחונות על קבוצות שונות בליגה, הושפלנו על ידי יריבות מרות ונחשפו בעיקר לכדורגל חלש, הססני ופחדני.

בדרך החוצה

בדרך החוצה

בנוסף, יש גם את הצד המיקרו של הסיטואציה – השחקנים. גם לכל שחקן יש מומנטום. בתחילת העונה הייתי אומר שיש שחקנים שהם באנקר בקבוצה – ואן פרסי, רוני, קאריק, רפאל, ג’ונס ודה חאה. ומה אנחנו רואים ? שהם כולם שמרו על יופי של כושר ומשחקים מעולה. אני לא רואה אף אחד מהם נעלם. אני לא רואה אותם מפילים משחקים ובעיקר רואה שהמומנטום שלהם משאיר אותם בעניינים. ומצד שני, יש את עניין השובע. השחקנים המבוגרים יותר, שזכו כבר בהכל והיכולת שלהם מתדרדרת. כמובן שאין לי שום דרך לדעת מה מתרחש בחדר ההלבשה ובאימוני הקבוצה, אבל כששני הקפטנים שלך סגורים שהם לא ימשיכו בקבוצה אחרי הקיץ הקרוב, והם מחליטים זאת בתחילת העונה, לא ייתכן שזה עושה טוב למורל. אלה עוד שתי מכות אחרי הרשימה שציינתי קודם. יש דור הולך אבל אין דור בה. לא רק שה-בוס העיקרי והמנהיג על המגרש עזבו (פרגי וסקולס). עכשיו אתה גם מבין ששני הקפטנים שלך הם הבאים בתור.

למרות שאולי כולם היו רוצים, לא כולים הם אלפא מיילס. לא כולם יכולים לקחת את המושכות לידיים ולהגיד – אני המנהיג של הקבוצה הזאת ולא רק שאקח אותה על עצמי, אני גם הולך להחזיר אותה לטופ. אצל חלק זה מגיע כהחלטה בליווי אגו (רונאלדו),אצל חלק כאינסטינק (וידיץ’) ואצל חלק זה תוצר בלתי נמנע מהאופי והמקום במועדון (סקולס). אז שנה שעברה חברים, אולי היה סגל דומה, אבל הנוכחות של סקולס עושה את שלה גם אם הוא לא משחק הרבה. וההשפעה של וידיץ’ או אברה כשהם עומדים בראש הטור לפני שיוצאים למגרש – היא משמעותית. רוב אנשים רוצים ומחפשים ללכת אחרי מנהיג, וכשהוא לא נמצא או התפקיד הזה כבר לא בראש סדר העדיפויות שלו, נוצר חלל שלא קל למלא.

הנקודה שאני מנסה להעביר היא לא עד כמה המצב שלנו גרוע, אלא עד כמה קשה המעבר הזה. הוא מתחיל בהנהלה ונגמר אצל השחקן עוד לפני שהוא בכלל עולה על האוטובוס כדי לנסוע למשחק. זאת לא רק החלפה של מאמן, זה מייקאובר מלא לקבוצה. ושינוי כזה לוקח זמן. ולמען ההפתעה, נראה שמויס דווקא יוכל לעמוד בזמנים ולהחזיר את יונייטד לטופ כבר אחרי עונה אחת. אני מדבר על קבלת מספר החלטות, שבין אם לא כולם מסכימים עליהן, הן כן סימן להתקדמות.

ראשית – הפן הטאקטי. אחרי חצי עונה די כושלת, נראה שמויס מתחיל לשנות. הוא חיפש איזה שחקנים יתאימו להמשך השיטה של פרגי (וכך קאגוואה לא מצא את מקומו) ועכשיו נראה שהוא מתאים שחקנים לשיטה שהוא רוצה (נאני וגיגס נעלמו כמעט לחלוטין מהרוטציה. קאגוואה מתחיל לקבל דקות ולפי מויס הוא יראה עוד הרבה דשא העונה), יאנוזאי מקבל קרדיט למרות שרק עלה מהנוער ומאטה ופלאיני הן רכישות שלו.

ושנית, הפן המנטאלי – תמיכה ברוני, חידוש החוזה שלו והפיכתו לקפטן הבא – באופן רשמי יש מנהיג על המגרש ומחוץ לו, שיחליף את העוזבים השונים. הורדת ג’ונס להגנה באופן קבוע – נסיון לייצוב ההגנה וגם פה, מציאת מחליף לעוזבים. שימוש בפלאיני לפני קלברלי וגיגס.

כבר לא היונייטד של פרגי

כבר לא היונייטד של פרגי

פתאום, בלי ששמנו לב, הקבוצה הפכה להיות יותר מויס מפרגי. בהגנה יש לו את ג’ונס, שפרגי כמעט לא השתמש בו שם, בקישור יש את פלאיני, בקישור ההתקפי את יאנוזאי ומאטה, ורוני משמש כקפטן. הקבוצה היא כבר ממש לא הקבוצה שזכתה שנה שעברה. וזה טוב. זאת סיבה לחייך וזה סממן שגם אם אין לנו עדיין את התוצאות שיגבו את זה, אנחנו בדרך לשינוי. השמועות על הגעה של שחקנים כמו קרוס וקרבאליו עדיין שם, ואן פרסי וקאגוואה מצהירים שהם לא מחפשים לעזוב, עושה רושם שדה חאה יחתום על חוזה חדש וכו’ וכו’. בקיצור, Business as usual. המהפך על אולימפיאקוס, הנצחון עם השער המרהיב של רוני נגד וואסטהאם, הם לא סתם תוצאות נחמדות לפני השפלה מול סיטי ובאיירן. הם גם יכולים להיות מה שעושה את ההבדל להתמודדות משמעותית נגד הקבוצות האלה.

ובדיוק כמו שהחוק הפיזיקאלי קובע – כשהכדור כבר מתגלגל, עם הזמן יותר ויותר קשה לעצור אותו. ככל שנמשיך לגדול, כך יהיה גם קל יותר לדהור. זה מתחיל בשינוי פיזי (רכש משמעותי בקיץ והוספת דם צעיר למערכת), ממשיך בשינוי מנטאלי (חיזוק ושימור הכשרונות הקיימים וצבירת רצף נצחונות), ועם קצת מזל (כמו הפנינה של רוני מאתמול) – אנחנו בדרך הנכונה. אז אם אתם כל כך בטוחים שמויס עושה עבודה זוועתית ושיש הרבה מאמנים שהיו מסוגלים לעשות את השינויים שהוא עשה ללא כל בעיה – תחשבו שוב. כי מומנטום לא קונים.

אנחנו בדרך הנכונה

אנחנו בדרך הנכונה

23.03.2014         תגים:     man utdדייויד מוייסוויין רונייונייטדמאטהסר אלכס פרגוסוןפלאיני