אפור נוצץ

It’s Carrick, You Know, It’s Hard To Believe It’s Not Scholes!!!

זה השיר של מייקל קאריק. ומגיע לו, אוי כמה שמגיע לו. נכון, הוא לא סקולס. הוא גם לא רוי קין. אבל הוא מייקל קאריק ואני דווקא אוהב את זה.

כשמייקל קאריק נרכש על ידי היונייטד, הרבה אוהדים הרימו גבה. גם אני. הרבה אחרים הרימו שתי גבות ומצח, תלשו שערות וזעקו. הבלבול גבר עוד יותר כשהתברר שהסכום ששולם עבור קאריק הוא למעשה 14 מליון ועוד 4 מליון וקצת ישולמו לטוטנהאם אם יונייטד תזכה בתארים מסוימים, כולל ליגת האלופות. תזכרו שאנחנו מדברים כאן על קיץ 2006. היונייטד אחרי 3 שנים בלי אליפות. צ’לסי של מוריניו שולטת בליגה לחלוטין. בעונה שלפני כן אפילו עפנו מליגת האלופות בשלב הבתים כשסיימנו במקום הרביעי בבית. בדיוק מכרנו את הכוכב הגדול שלנו, רוד ואן ניסטלרוי, אף אחד לא בדיוק בטוח מאיפה יבואו הגולים, והנה אלכס פרגוסון הולך ומביא ב-18 מליון קשר אחורי מטוטנהאם שיש לו 11 הופעות בנבחרת ולא נראה כמו כוכב גדול במיוחד. חלק לא קטן מהאוהדים היה בטוח שפרגוסון גמר את הסוס ולמעשה השתגע לגמרי.

שנה אחר כך, הדברים כבר נראו יותר ברורים. פרגוסון ידע בדיוק מאיפה יבואו הגולים והוא למעשה הביא את הקשר שיעזור לסקולס לנהל את המשחק, יסייע להגנה ויאפשר לכוחות ההתקפיים שלנו להתפרע. עוד שנה עברה והחזון של פרגוסון התגשם במלואו. “נאלצנו” לשלם לטוטנהאם את הסכומים הנוספים הכרוכים בהעברה של קאריק.

שבע שנים מאז שקאריק הגיע. מספר האוהדים שמעריכים אותו גדל. במיוחד בשנה האחרונה, אבל עדיין יש הרבה זמירות מסביבו, “אפור”, “משעמם”, “מוסר בעיקר אחורה”, “בינוני”. לא רק שאני לא מסכים עם זה, אני רוצה ללכת צעד קדימה ולהצהיר משהו – מייקל קאריק הוא אחד הקשרים האחוריים הכי טובים בעולם והוא ברמה הזאת כבר לפחות שבע שנים. הוא זוכה להערכה, אבל זו עדיין לא ההערכה שמגיעה לו.

האם יש לו חולשות? בטח שכן. אין שחקן שאין לו חולשות. הוא לא אגרסיבי מספיק, לא תמיד הוא מגיב טוב מספיק כשלוחצים עליו והוא בוודאי לא מאיים מספיק על השער. אבל לדעתי לפחות, הנק’ החזקות שלו עולות בהרבה על החולשות.

אני אסביר – כבר שבע שנים ביונייטד ולמעט תקופה של כחודשיים-שלושה בתחילת העונה שעברה, קאריק הוא שחקן הרכב קבוע ביונייטד. לא יוצאים לקרב בלי קאריק. בכל התקופה הזאת, למעט תקופה של כשלושה חודשים בסוף עונת 2009/10, היונייטד משחקת בקישור שכולל שני קשרים באמצע (אחד מהם הוא כמעט תמיד קאריק) ושניים בכנפיים. ברוב המכריע של המקרים, הקשר שמשחק לצד קאריק באמצע הוא בעל אופי התקפי יותר – גיגס, סקולס, אנדרסון, קלברלי, פארק. הקשרים שלנו בכנפיים הם לא בהכרח בעלי מודעות הגנתית מפותחת או יעילה (רונאלדו ונאני למשל) וכל זאת בליגה שהיא כנראה הכי פיזית ודינמית בעולם. המשמעות היא שקאריק נאלץ לחפות גם על הקשר שלצידו, גם לעזור למגינים (או לבלמים אם הם נשאבים לחור בכנפיים). וגם לעזור בניהול המשחק. לא רק שהוא עומד בכל המשימות הללו בצורה מעוררת כבוד, הוא גם בצורה עקבית משפר את הקשרים שלצידו. מבחינתי, כל אחד ואחד מהקשרים המרכזיים של היונייטד כרגע, שיחק את הכדורגל הכי טוב שלו בעשור האחרון ליד מייקל קאריק.

עכשיו בואו נחשוב על אלו שנחשבים לקשרים האחוריים הטובים בעולם – סרג’יו בוסקטס, יא יא טורה, צ’אבי אלונסו, ארתורו וידאל ואחרים. אולי חלקם טובים ממנו, אבל אני מתקשה לחשוב על הרבה שנמצאים בסיטואציה יותר תובענית מזו בה נמצא קאריק. כל אחד ואחד מהשמות שהזכרתי לעיל נמצא בסיטואציה בה נמצאים איתו לפחות עוד שחקן אחד אם לא שניים שמחפים עליו.

בוסקטס? משחק במרכז קישור של שלושה לפחות יחד עם אינייסטה וצ’אבי (ולפעמים גם פברגאס) בקבוצה בה רוב עבודת ההגנה מתבצעת בתוך שטח היריבה באמצעות לחץ של החלק הקדמי והרבה לפני שהכדור מגיע בכלל לאיזור של בוסקטס. הקטלאני הוא אמנם שחקן מצוין, אבל באמת שאני לא בטוח איך הוא יסתדר במרכז קישור דליל, בכדורגל אגרסיבי, כשרוב עבודת ההגנה היא על הכתפיים שלו.

טורה? שחקן פנטסטי. כנ”ל צ’אבי אלונסו. כנראה שלפחות אחד מהם עדיף על קאריק, אולי שניהם, אבל אסור לשכוח שכל אחד מהם מציג יכולת גבוהה רק כשיש מישהו מאחוריהם שמחפה עליהם, לוקסוס שקאריק כמעט מעולם לא נהנה ממנו. זה אומר שהם לא השחקנים אליהם נשווה את קאריק אלא יותר גארת’ בארי וסמי ח’דירה. אני מעדיף את מייקל קאריק על פני שני אלו בכל יום נתון. צ’אבי אלונסו למעשה מעולם לא שימש כקשר האחורי המרכזי של קבוצתו. גם לא בליברפול.

אחרי כל אלו, את הערך האמיתי שלו, מייקל קאריק הראה לי בתהליך שעובר עליו בשנה האחרונה ומבחינתי הגיע לשיא במשחק הבית מול ניוקאסל במחזורי חג המולד העונה. בסביבות ספטמבר-אוקטובר אשתקד, מייקל קאריק מצא את עצמו בסיטואציה שחדשה לו ביונייטד. הוא איבד את המקום הקבוע שלו בהרכב והציוות של קלברלי ואנדרסון השתלט על מרכז המגרש כשהחלק ההתקפי ביונייטד חוגג. ואז הגיעו הפציעות ומייקל קאריק הוזנק שוב להרכב, הפעם בתור המחליף, לסתום חורים עד שהפצועים יחזרו. קאריק הגיב לסיטואציה החדשה נפלא. הוא פשוט שדרג את עצמו. לקח על עצמו יותר, עשה יותר. בגיל 30, כשהוא נדחק לספסל אולי לראשונה מאז 1999, קאריק השתפר! זה בעיניי סממן חשוב מאוד לשחקן עם אופי.

מה שקרה במשחק מול ניוקאסל היה בעיניי לא פחות ממדהים. 70 דקות של כדורגל נוראי של קאריק. היה לו משחק רע. הוא לא הצליח לחפות כמו שצריך על סקולס או הקיצוניים שלנו, לא החזיק מספיק בכדור, לא דחף מספיק קדימה. הוא גם היה אשם מרכזי בשער הראשון. ומדובר בשחקן שאחת החולשות שלו הייתה תגובה לא טובה לטעויות שלו. ואז היונייטד השוותה ל 3:3 וסקולס יצא לטובת קלברלי. התנאים השתנו ובגיל 31, מייקל קאריק פתאום עשה את מה שהתקשה לעשות לאורך שנים ביונייטד. הוא שם את 70 הדקות הרעות מאחוריו והתמקד בהווה. הוא נתן 20 דקות אחרונות מצויינות, חיפה על קלברלי, החזיק בכדור והניע אותו מהר ומדויק ולבסוף זה היה כדור עומק מבריק שלו בדקה ה-90 שמצא את צ’יצ’אריטו חופשי ומאושר במרכז הרחבה של המגפייז לשער ניצחון. לפני כמה שבועות הוא היה אחראי לטעות שעלתה לנו בפיגור מוקדם מול סאות’המפטון. הוא לא נבהל ולא נלחץ, שמר על קור רוח גם כשסאות’המפטון לחצה את היונייטד בחצי השני ובסיום דאג לקחת אחריות מלאה על הטעות ולהוריד לחץ מדויד דה חאה. אקט של שקט ובגרות.

צ’אבי פעם אמר על פול סקולס שאם הוא היה ספרדי, הוא היה זוכה ליותר הערכה. אני חושב שהציטוט הזה רלבנטי גם לגבי מייקל קאריק. אני מתקשה להבין איך שחקן הרכב קבוע במנצ’סטר יונייטד שזכה לכ”כ הרבה תארים, יש בסה”כ 26 הופעות בנבחרת ורק 15 הופעות בשבע השנים האחרונות. כל כך אופייני לכדורגל האנגלי. אותם שמרנים מקובעים שחשבו שלגיטימי להציב את סקולס באגף(!) בכדי לפנות מקום באמצע לפרנק למפארד, חושבים שסקוט פארקר עדיף על קאריק. עד שהגיע מנג’ר זר שחשב שהחזקה והנעת כדור זה חשוב (קאפלו), הוא מסיבה כלשהי העדיף שם את גארת’ בארי.

דוגמא חיה ניתן היה לראות ביורו האחרון, בייחוד ברבע הגמר. האיטלקים בהנהגת פירלו שלטו בכדור ובמשחק ובצד האנגלי ניתן היה לראות את סקוט פארקר מציג מה שהאנגלים נוטים לכנות כ”משחק הקרבה”. מזנק לתיקולים, מרחיק כדורים מסוכנים ושם את גופו בין האיטלקים לבין השער. לפחות 80% מהפעולות ההירואיות הללו היו יכולות להיחסך או להיעשות בצורה יותר יעילה, אם לפארקר היה חוש מיקום טוב יותר או יכולת להניע כדור. בדיוק אותה צורת חשיבה שגורמת לגארי קייהיל להיות שחקן סגל קבוע. תמיד האנגלים יעדיפו את השחקן שעושה את האקט ההירואי מאשר את השחקן שיודע לעשות את הדברים הקטנים שיחסכו את הצורך בהירואיקה. לפחות נראה שכרגע הודג’סון הפיק קצת לקחים מהיורו וקאריק הפך להיות בקמפיין הנוכחי בורג די חשוב בנבחרת. לא בטוח שזה קבוע. לא בטוח שזה לא מאוחר מדי.

מבחינתי, שקאריק יפרוש מהנבחרת. שישמור את הגוף והראש שלו ליונייטד. אנחנו צריכים אותו. לדעתי הבעיה הכי גדולה של קאריק מבחינת אוהדי היונייטד היא האיש שקדם לו, אגדה מהלכת בדמות רוי קין. קאריק הוא בהחלט לא רוי קין, מכל כך הרבה בחינות. אבל רוי קין הוא אולי הקשר האחורי הכי טוב בהיסטוריה של אחד המועדונים הכי מפוארים בעולם. להגיד שקאריק לא משתווה אליו, ממש לא מפחית מהערך או היכולת של קאריק. דייויד בקהאם הוא אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה של היונייטד ולא נראה לי שהמורשת שלו נפגמת כי הוא לא ג’ורג’י בסט. קאריק הוא קאריק. לא קין ולא סקולס ובכל זאת הוא שחקן מצויין.

חוץ מזה, השיר של קאריק קצת מדבק

26.02.2013         תגים:     אלכס פרגוסוןמייקל קאריקמנצ'סטר יונייטדפול סקולסרוי קין