הוא אדום, הוא שונא סקאוזרים

אחד הרגעים המרגשים שלי כאוהד יונייטד, ובוודאי בשנים האחרונות, קרה השבוע לפני חמש שנים. זה לא היה איזו הופעה מדהימה באירופה, ולא עוד קאמבק מטורף בליגה. האמת היא שמבחינת המשחק עצמו – גם המשחק וגם אותו רגע היו די חסרי משמעות. ובאותו זמן, זה היה אחד הרגעים המשמעותיים עבורי באותה עונה גדולה 2007/8. מהרגעים האלה שתופסים בדיוק את ההבדל בין מנצ’סטר יונייטד לסתם, עוד מועדון גדול.

לקח לי הרבה זמן למצוא במדרחוב בירושלים פאב שהראה את המשחק שלנו נגד רומא ולא את אחד המשחקים האחרים של רבע גמר האלופות. זה היה מובן, בסך הכל את המשחק הראשון, בחוץ, ניצחנו 0-2, והמשחק השני היה די לפרוטוקול. אבל לראות אותנו מעבירים את 90 הדקות היה רק חצי מהמניע שלי לראות את המשחק הזה, שאני לא זוכר ממנו יותר מדי.

ישבתי בפאב עלום שם, כמעט ריק מאדם, שמשום מה הראה את המשחק שלנו על מסך גדול ועם סאונד. חוץ ממני ישב שם עוד איזה אחד, שאי אפשר לדעת אם הוא בכלל ראה את המשחק, ואם כן לטובת מי הוא היה. אני רק זוכר את המבט המופתע-עצבני שהוא נתן לכיוון שלי כשזה סוף סוף קרה. אחרי חודשים ארוכים כל כך של תקוות שהתנפצו, של מחשבה שעוד רגע הוא חוזר ואז עוד החמרה, זה קרה – גארי נוויל קם להתחמם.

לתקל הוא לא שכח

נוויל נפצע במרץ 2007, במשחק ליגה נגד בולטון. כשהוא נפצע הייתי בטוח שאנחנו מאבדים את האליפות שהיינו בדרך אליה, אבל בשנה פלוס הבאות ווס בראון נתן את התקופה הגדולה בקריירה שלו, תקופה שהגיעה לשיא בבישול השער של רונאלדו בגמר האלופות במאי 2008. מבחינה מקצועית, לא היינו צריכים שנוויל, כבר בן 33, יחזור. אבל זה בדיוק מה שאני מדבר עליו, היה צורך שהוא יחזור, ולא היה לו שום קשר לעניינים מקצועיים.

נוויל היה יותר משחקן מסור. יותר מאוהד מילדות שגדל בגרייטר מנצ’סטר והגשים את החלום של כל אוהד. כשאני רואה את גארי נוויל אני מרגיש שאני רואה את ההיסטוריה והמהות של מנצ’סטר יונייטד בעיניים שלו. אני יודע שהמועדון נמצא עמוק, עמוק בתוך הורידים שלו, ולכן כשגארי עמד שם על קו האמצע באולד טראפורד, מחכה לעלות לשחק אחרי כמעט 13 חודשים בחוץ, עמדתי ומחאתי לו כפיים בפאב ריק, ודמעות ירדו לי מהעיניים באמצע משחק חסר משמעות לחלוטין.

חלק בתוכי קיווה שהקאמבק הזה יתפוס. שגארי יחזור באמת, וימשיך להיות חלק ממשי מהקבוצה. למרבה הצער, זה לא קרה. ההופעות שלו הפכו להיות מעטות יותר ובמרחק גדול האחת מהשנייה, וכשהוא כבר שיחק זה כבר לא היה אותו דבר. אבל יונייטד – פרגוסון – נתן לו לעשות את זה בזמן שלו, נתן לו את הכבוד שהוא הרוויח להחליט בעצמו מתי הגיע הזמן. וכשהזמן הזה הגיע בינואר 2011 זה כאב, אבל הפרישה שלו מהמשחק לא הייתה הסוף. וכמו שיונייטד ממשיכה להיות חלק מחייו של גארי נוויל, הוא ממשיך להיות חלק מההיסטוריה של המועדון, עוד נדבך בשילוב הבלתי סביר הזה בין הפאר של מועדון אירופי בכיר ועיר אפורה בצפון-מערב אנגליה.

11.04.2013         תגים:     israeli redsגארי נווילמנצ'סטר יונייטדמנצ'סטר יונייטד בישראל