רואים רחוק – חושבים עמוק

עונה לא קלה עוברת על מנצ’סטר יונייטד. תשעה הפסדי ליגה והיד נטויה, האליפות אבודה, המקום הרביעי כבר לא נראה בהישג יד, מהגביע הודחנו בדקה ה-90, מגביע הליגה הודחנו בפנדלים, ההדחה מליגת האלופות בדרך ומעל הכל, היכולת פשוט לא טובה.

בקו האש של הביקורת עומדים מן הסתם גם ההנהלה והשחקנים, אבל באופן טבעי ונורמאלי, רוב האש מופנית לכיוון המנג’ר דיוויד מויס. הוא עומד בראש הפירמידה המקצועית, הוא האיש שתפקידו לשפר את המצב, הוא האיש שנושא באחריות.

אבל… התחושה שאני מקבל היא שרוב הביקורת שמוייס סופג (לא כולה כמובן), היא שטחית. שרוב הדיון בעניין מוייס מתמצה בנתונים השטחיים ביותר ובלי לחשוב על הדברים לעומק.

חבל לי על כך. ביקורת היא לא דבר רע. ביקורת היא כלי נחוץ ונדרש בכדי להשתפר ולהתקדם, כל עוד היא מבוססת ומועברת כראוי. אחרת זו סתם פריקת תסכול או הטחת רפש.

טיעונים לפיהם מבחינה טקטית הקבוצה לא ערוכה נכון להחזיק בכדור, טיעונים לפיהם אנחנו נסמכים יותר מדי על הגבהות, או טיעונים לפיהם אנחנו לא מבצעים את החיפוי ההגנתי בצורה טובה, הם ביקורת.

טיעונים נוסח “מוייס הביתה, הרסת את הקבוצה”, “לא רוצים לראות אותו יותר”, “מוייס פח/זבל/(הכנס כינוי גנאי כלשהו)”, הם לכל היותר פאנץ’ זול של יציע העיתונות שהולמים יותר “טורי דעה” של משה פרימו ודומיו מאשר ביקורת שצריך לקחת ברצינות.

אם מישהו מבקר את הקבוצה ודורש מהמנג’ר, ההנהלה או השחקנים ליותר, זה לגיטימי ומוצדק. אבל לכל הפחות ראוי שדרישה כזו תלווה בחשיבה מעט יותר לעומק על דברים. כי בתוך העונה הרעה הנוכחית, מסתתרות שאלות וסוגיות שמצריכות מחשבה מעט יותר עמוקה:

טקטיקה ושמרנות. מוייס סופג ביקורת לא מעטה על היותו “דינוזאור” מבחינה טקטית. ואכן, מבחינה טקטית, מנצ’סטר יונייטד לא מציגה חידושים גדולים במיוחד. המערך נע בין 4-4-2 לבין 4-2-3-1 ויש דגש גדול על העברת הכדור לצדדים. אבל מוייס הוא לא בהכרח שמרן. בימיו באברטון הוא העביר פרקי זמן ארוכים מאוד בשיטת משחק צרה ללא קיצוניים קלאסיים. בשנה שעברה הוא שיחק באגף ימין עם מיראלאס שהוא חלוץ במקור ונכנס למרכז הרחבה מתי שרק אפשר ובאגף שמאל שיחק סטיבן פיינאר שהוא קשר מרכזי במקור ונכנס לאמצע המגרש ברוב ההתקפות. כך התפנה מקום באגף למגינים. זו שיטה טקטית שכאשר מאנצ’יני השתמש בה בסיטי, נתפסה כאטרקטיבית והתקפית.
אחת האופנות הטקטיות של ימינו היא השימוש בתשע מדומה. למשל, אחד מחסידי השיטה הוא פפ גוארדיולה.  לשכלול המודרני של השיטה אחראי לוצ’יאנו ספאלטי האיטלקי ששיחק עם טוטי בתפקיד הזה ברומא באמצע שנות האלפיים. דייויד מוייס שיחק בשיטה הזאת עם טים קייהיל עוד לפני שגוארדיולה מונה בכלל למאמן ברצלונה.
אז עולה השאלה – אם מוייס לא דינוזאור ולא כזה שמרן טקטית, למה היונייטד שלו לא מציגה חדשנות?

הרכש הראשון שמוייס עשה הוא קשר מרכזי, מרואן פלאיני.  כמעט בכל פעם בה מוייס נשאל על רכש ספציפי, הוא הזכיר את מרכז הקישור איזור שהוא היה הכי רוצה לחזק. מה שמעלה את השאלה – אם מרכז הקישור הנוכחי שלנו מצריך חיזוק ואנו מתקשים להחזיק בכדור מול קבוצות מהירות ולוחצות בגלל זה, למה אנחנו לא משחקים עם שלושה במרכז?

שתי הנקודות הקודמות מובילות לשאלה שלישית, כזו שלא שואלים מספיק: אם וויין רוני מעוניין לשחק בהתקפה, ואם החלוץ הכי טוב בקבוצה הוא רובין ואן פרסי, מה בדיוק מידת הגיוון הטקטי שעומדת לרשות מוייס?

 

עוד בעיה היא ההיחלשות הדרמטית שהיונייטד מציגה בצבירת הנקודות השנה לעומת הדומיננטיות (היחסית) שלנו אשתקד. היחלשות של 20+ נקודות, ללא שינוי מהותי בסגל, כשהשינוי היחידי המשמעותי הוא בעמדת המנג’ר. זו סיטואציה שבהחלט מעלה תהייה באשר ליכולות של דיוויד מוייס.

זו תהיה מוצדקת לחלוטין, אבל יש כאן לדעתי עניין נוסף שלא זוכה למספיק חשיבות – טראומה.  בקיץ 2010 אינטר הייתה על גג העולם. הם בדיוק השלימו זכייה בטרבל, כולל זכיה עצומה בליגת האלופות, אחרי שהדיחו את האלופה ברצלונה בחצי הגמר, לא עניין קטן בכלל. סניידר, מיליטו ומייקון הציגו עונה עצומה גם מבחינה אישית והעתיד נראה ורוד. ואז מוריניו עזב לריאל מדריד. אחרי שנתיים בלבד. במקומו מונה ראפא בניטז, אולי לא המאמן הגדול בעולם, אבל מנוסה ועם רקורד די מרשים. חצי שנה אחר כך, בניטז כבר היה בבית והקבוצה נראתה מפורקת לחלוטין.

אם עזיבה של מאמן שהיה בתפקיד שנתיים, יכולה לפרק מנטאלית לחלוטין אלופת אירופה כמו אינטר, אתם יכולים לדמיין לעצמכם את ההשפעה שיש לעזיבה של דמות כמו סר אלכס פרגוסון?!

כמעט כל שחקני הסגל ביונייטד או שגדלו עם סר אלכס פרגוסון, או נרכשו על ידו בהתאם לחזון שלו, או שהגיעו לקבוצה רק בגללו (ואן פרסי, אהמ אהמ…).  ההשפעה של עזיבתו של סר אלכס עליהם היא עצומה. ולא רק זאת, אלא שאנחנו מדברים על מצב מאוד ייחודי. לא זכור לי מנג’ר כל כך דומיננטי למשך כל כך הרבה זמן בקבוצת על בכדורגל המודרני. אז בוודאי שאיש לא יכל להעריך את ההשפעות של העזיבה של סר אלכס.

מאמן ומנג’ר. הרבה מדברים על מי צריך להתמנות במקום מוייס. שמות נזרקים לחלל האוויר. שם אחד במיוחד מדהים אותי, כדוגמא לבעייתיות של כל העניין. יורגן קלופ. הוא עושה עבודה נפלאה בדורטמונד, אבל להזכיר אותו כמי שאמור לשמש כמנג’ר הבא ביונייטד? זה מסמן על חוסר הבנה של התפקיד והאדם.

בכל פעם שמדברים עם יורגן קלופ על שחקני דורטמונד שהוא איבד, מאבד או יאבד לטובת מועדונים עשירים יותר, קלופ מדבר על ערך הנאמנות ועל כך שהם לא יסטו מהדרך שלהם. הצורה בה הוא מדבר על עמידה בפני הכסף הגדול והחיבור שלו לדורטמונד? קשה לי מאוד להאמין שהוא עצמו ייכנע ויעזוב למועדון גדול יותר. קלופ מתנהג ומרגיש כמו רומנטיקן, כמו אחד שחשוב לו יותר להצליח בקטן עם דורטמונד מאשר להצליח בגדול עם מועדון אחר. אני אוהב את הגישה הזאת ואוהב את קלופ בדיוק איפה שהוא נמצא.

אבל עיקר הבעיה היא שקישור של קלופ כמחליף של מוייס מעיד על חוסר הבנה במהות התפקיד. קלופ הוא המאמן של דורטמונד, מוייס הוא המנג’ר של מנצ’סטר יונייטד וההבדל הוא לא בסמנטיקה בלבד, אלא הבדל מהותי ועמוק הרבה יותר.

את הפונקציה אותה ממלא מוייס ביונייטד, ממלאים שני אנשים בדורטמונד – קלופ הוא המאמן ומיכאל צורק הוא המנהל הספורטיבי – האיש שקובע את התוכנית המקצועית לטווח הארוך.

הסיטואציה הזאת נכונה גם לגבי כמעט כל מאמן מחוץ לאנגליה. קונטה ביובנטוס מתפקד מתחת לפאביו פאריטאצ’י, סימאונה באתלטיקו מדריד מתפקד מתחת לחוסה לואיס קאמינרו, פפ גוארדיולה מתפקד תחת מתיאס זאמר וכו’ וכו’.

ניתן בהחלט להעלות את השאלה, האם לא כדאי ליונייטד לעבור למודל של מאמן שמתפקד מתחת למנהל ספורטיבי, אבל לשנות מודל ניהולי כדי להביא מאמן מסויים? זה לא רציני ולא מקצועי.

 

סוגיה נוספת היא הצוות המקצועי. מוייס חטף טונות של ביקורות על שהביא איתו את הצוות שלו במקום הצוות המקצועי ביונייטד, מייק פילאן, רנה מולנסטין ואריק סטיל. סתם מסקרנות, מישהו יודע כמה ניסיון מקצועי ובכמה אליפויות מייק פילאן זכה כמאמן לפני שמונה לתפקיד ביונייטד? כי נדמה לי שאפס. הוא מונה כי סר אלכס פרגוסון חשב שהוא מתאים וזה הופך את המינוי של סטיב ראונד במקומו לראוי לא פחות.

בקשר לאריק סטיל, קל לבקר את ההחלטה לאור העבודה שלו עם דה חאה. אבל חומר הגלם שהיה לסטיל ביד הוא לא רע בכלל. דה חאה הוא שוער מהמוכשרים בעולם, הגיע ליונייטד אחרי זכייה ביורו עד 21, הגביע הספרדי והליגה האירופית ונדמה לי שמעולם לא שולם כ”כ הרבה על שוער כל כך צעיר. בנוסף, המחליף של סטיל הוא כריס וודס, שוער מצויין בזכות עצמו ומי שזוכר באיזה מצב היה טים הווארד כשעזב את היונייטד ואיך הוא נראה באברטון בשנים האחרונות, צריך לתת קרדיט לוודס.  אגב, סטיל עצמו הגיע ליונייטד רק בסביבות 2009 במקום טוני קוטון שנאלץ לפרוש ואחרי שעזב את יונייטד, לא היו יותר מדי קופצים על שירותיו, או על שירותיו של מייק פילאן, אז אולי כדאי לקחת את עזיבתם בפרופורציה.

חבר הצוות המקצועי היחיד שנראה שעזיבתו היא אבידה, היה רנה מולנסטין, אבל חוסר הוודאות במקרה הזה, מקשה לקבוע מי צודק ומי טועה. ביונייטד טוענים שמולנסטין בחר לעזוב, הוא טוען שאיש לא ביקש ממנו להישאר וכל הפרשה מאוד מעורפלת.

 

עניין אחרון הוא של מומנטום וביטחון. אלו דברים שאי אפשר לזלזל בהם. בתחילת העונה, כשהיונייטד הגיע לאנפילד, אמנם הפסדנו בצדק, אבל לא נפלנו בהרבה מליברפול. כמה שבועות אחר כך ליברפול הגיעה בהרכב הכי חזק שלה לאולד טראפורד במשחק גביע הליגה ומול הרכב יחסית משני של היונייטד הייתה בבירור נחותה והפסידה. השבוע, ליברפול הגיעה לאולד טראפורד והייתה טובה יותר בבירור. ההבדל הוא לא ברכש כזה או אחר אלא במומנטום. ליברפול נמצאת בתנופה והם מאמינים בעצמם. מהצד השני, העונה הקשה שעוברת על יונייטד נותנת את אותותיה. הביטחון ברצפה ולא בטוח שזה משהו שאדם אחד יכול לשנות. צירוף נסיבות עשוי להיות לא פחות קטלני. אני לא יכול לנער את התחושה שניצחון על צ’לסי במחזור השני (שממש לא היה רחוק) או לוח משחקים מעט נוח יותר בפתיחת העונה, והכל היה נראה אחרת. אולי לא אליפות, אבל חזק במקומות 2-4. במקום זאת, תיקו מול צ’לסי, הפסד דחוק מול ליברפול באנפילד בצירוף הטראומה מהפרישה של סר אלכס, יצרו כדור שלג שקשה לאיש אחד לעצור.

אפשר היה לראות את זה בבירור בהפסד בסטמפורד ברידג’. היונייטד פתחה מצויין ושלטה באופן מוחלט, עד שהגיע השער של אטו והכל התפרק. הנראטיב בסיום המשחק היה שמוריניו תכנן את כל העניין וכי מדובר בסממן לדומיננטיות של צ’לסי עלינו, אבל בזמן אמת? בבי. בי. סי תיארו איך מוריניו השתולל על הקווים ואיך הוא התחיל לחמם את כל הספסל מתוך כוונה לעשות חילוף בדקה השלושים. קשה להאמין שהתוכנית הייתה לתת ליונייטד כמעט 80% החזקה בכדור מתוך מחשבה שבעיטה שתפגע בשחקן היונייטד תביא ליתרון לצ’לסי. זו לא תוכנית משחק, זו רולטה. ומוריניו לא מהמר בצורה הזאת.

כל אלו סוגיות חשובות ומעניינות ואלו לא השאלות היחידות שהעונה הזאת מעלה בפנינו, אבל הן לא זוכות להתייחסות מספקת. במקום זאת, הנראטיב השולט הוא על מוייס שנכנס לתפקיד שגדול עליו, מוייס השמרן הטקטי, מוייס שמוביל את היונייטד לאבדון. על איך שבקצב הנוכחי, שחקנים לא ירצו לבוא ליונייטד. כאילו שליברפול לא החתימו את סוארז כשלא היו בצ’מפיונס ליג, כאילו שאדן הזאר לא וויתר על יונייטד ופרגוסון לטובת צ’לסי כשלא היה לה מאמן בכלל.

היחס הזה הוא לא רציני ולא לעניין. המצב של יונייטד העונה מצדיק ביקורת. אפילו מחייב אותה. אבל ביקורת רצינית, אמיתית ומתוך מחשבה לעומק.

17.03.2014         תגים:     אריק סטילג'וזה מוריניודיוויד מויסוויין רונימייק פילאןמנצ'סטר יונייטדמרואן פלאיניסר אלכס פרגוסוןרובין ואן פרסי