נכשלו כקבוצה

אז העונה מתקרבת לסיומה, ומגיע הזמן לסיכומים ומחשבות על מה שעברנו בתשעת החודשים האחרונים. אלא שנדמה שכבר חודשים אנחנו עוסקים בניתוחים עמוקים של כל פיסת מידע הקשורה ביונייטד, אולי אפילו כבר מאז אוגוסט, אולי עוד מלפני אוגוסט. אבל מילא זה, נראה שהדיון בעונה של יונייטד מתמקד במישור אחד בלבד, ולמעשה לא מדובר בניתוח של העונה (והכישלון) של יונייטד, אלא בניתוח הכישלון של דייויד מוייס.

כאן המקום לומר, שבשלהי העונה שעברה, במפגש קטן שנערך במייקס פלייס בדיזנגוף לכבוד המשחק נגד צ’לסי, התקיים דיון בין כמה מאיתנו לגבי המחליף ההיפוטתי של פרגוסון. אף אחד מאיתנו לא חשב שזה דיון שייעשה כל כך רלבנטי תוך יומיים, אבל בשלהי העונה שעברה, עם האליפות בכיס והסגל “בים” (לפי איך ששיחקנו), ניסינו למצוא נושאים מעניינים לשיחה.

בכל אופן, באותו דיון הבעתי שוב את דעתי בנוגע למוייס שהוזכר כמועמד. הייתי נגד. הוא מאמן שנוטה יותר מדי לחשיבה הגנתית, במיוחד במשחקים נגד הגדולות. הייתה לי גם בעיה עם מינוי מנג’ר כשהסיבה העיקרית בעד המינוי היא שהוא הצליח מעל המצופה עם משאבים דלים. ההנחה שמסתתרת מאחורי מינוי כזה הייתה מאשררת את החששות שלי לגבי כוונות הגלייזרים בעידן פוסט-פרגוסון.

עם זאת, לא ציינתי מועמד בולט באותה נקודה. עבורי, היו שני מנג’רים שהייתי מעוניין לראות איך הם יתפתחו בשנים הקרובות. הראשון הוא יורגן קלופ, שעושה עבודה נהדרת בדורטמונד, אבל מאמנים שעושים עבודה נהדרת במועדון מסויים יש המון, והייתי רוצה לראות אם הוא יכול להמשיך כך גם לאורך זמן. השני היה פול למברט, זה אולי נשמע הזוי לחלוטין עכשיו, אבל בעונה שעברה נראה היה שהוא מקים קבוצה צעירה ומצויינת באסטון וילה, שהשנה הייתה אמורה להמריא.

ובכן, קרה מה שקרה, פרגוסון החליט לפרוש ומוייס מונה. והחל מאותו יום, כך נדמה, אוהדי יונייטד מתחלקים בעל כורחם לשתי קבוצות – אלה שנגד מוייס, קבוצה שהלכה וגדלה ככל שהזמן עבר מאז מאי האחרון; ומנגד, לא אלה שבעד מוייס, או לפחות לא רק אלו, אלא כל מי שלא חשב שיש לפטר את מוייס. אולי בהתאם לכך, כל ניתוח של העונה הקרובה נועד מראש להיות ניתוח של מוייס כמנג’ר ולא של יונייטד כקבוצה.

התופעה הזו לכשעצמה מרתקת. כאשר יונייטד, בתוך כחודשיים בתחילת 2004, עברה מלהיות ראשונה בטבלה ופייבוריטית לאליפות לקבוצה שאינה רלבנטית למירוץ, אף אחד לא חשב לנתח את התנהלותו של פרגוסון. ואני אפילו לא מתכוון לניתוח ברמה של “מתאים” או “לא מתאים”, אף אחד לא העלה בדעתו שהקריסה של יונייטד הייתה קשורה באיזהשהו אופן למנג’ר. וזה דבר שיש לזכור. בין אם חושבים שמוייס “מתאים” או לא לתפקיד, בין אם המסקנה האישית שלכם בסופו של דיון היא שמוייס צריך לקבל עונה נוספת או לא, לצמצם את כל העונה הזו לדיון סביב מוייס זה לחטוא לאמת.

דיון סביב העונה של יונייטד צריך, כמו ניתוח של כל עונה של כל קבוצה, לכלול דיון על העניינים הטקטיים – גם במובן של הטקטיקה על הדשא ובמה היא שונה (או יותר נכון, דומה) למה שראינו מיונייטד בשנים האחרונות, וגם במובן של נושאים המשפיעים על משחקים בודדים בתמונה הגדולה של העונה: פציעות, בחירת הרכבים, חילופים, רגעים במשחקים ספציפיים וההשפעה שלהם על ההמשך (למשל, לספוג שער בתוספת הזמן של המחצית הראשונה ואז שניים נוספים בדקות הראשונות של המחצית השנייה באתיחד בספטמבר). כמובן שחלק מהנושאים האלה קשורים באופן ישיר או עקיף במוייס, אבל הם לא מתמקדים בו, ולכן מאפשרים ניתוח כולל יותר, ומתוך כך נכון ומדוייק יותר, של מה שקרה העונה.

הדיון גם צריך לכלול מגמות רחבות יותר שמהוות המשך (או נקודת מפנה) לעומת עונות קודמות. למשל סוגיית החוסן המנטלי של הסגל, שבשלוש העונות האחרונות עומד בסימן שאלה אחרי מספר מקרים של קריסה מנטלית. ההתפתחות והרגרסיה של שחקנים מסויימים היא סוגיה נוספת שיש לעמוד עליה. דוגמא נוספת היא העובדה שיונייטד בשנים האחרונות נכשלה (לא כשלון טוטאלי אמנם) בנסיון לרענן את הסגל, ועמוד השדרה של הקבוצה בעונות האחרונות מתבסס על אותו עמוד שדרה, פחות או יותר, עליו יונייטד התבססה ב-2008. כאשר מדובר בלא מעט שחקנים שכבר עברו את גיל 30, מדובר בבעיה. וויין רוני, המצב בו פרגוסון השאיר את השאלה סביבו והמשמעויות לגבי בניית החלק ההתקפי העונה, היא סוגייה נוספת כזו.

מעל הכל כמובן, נמצא העניין המשמעותי מכולם. אני יכול להעיד, כמובן, רק לגבי עצמי, אך אני משער שהרוב המכריע של אוהדי יונייטד מרגישים כמוני. במשך כמעט כל שנותיי כאוהד, מאז 1996, חרדתי מהיום בו אלכס פרגוסון יפרוש. עם כמה שהייתה לי לא מעט ביקורת כלפיו, בעיקר בשנים האחרונות, וגם כשלא זכינו בתארים ולא ניתן היה לראות מתי נזכה בתואר משמעותי נוסף, לא רציתי לחשוב על היום שאחריו. פרגוסון הפך עבורי לחלק מהזהות של יונייטד, לחשוב על יונייטד בלעדיו היה בלתי-נתפש.

בספרו “הארץ המובטחת” על עונת הטרבל, כתב דניאל האריס שהחגיגה שהחלה באותו לילה בברצלונה לעולם לא באמת תסתיים. רעידת האדמה שהחלה באותו בוקר של השמונה במאי 2013 טרם נרגעה, העונה הזו מבחינתי הייתה כולה רעידת אדמה גדולה. וכל מה שאני באמת רוצה לומר בסופה הוא שאני מקווה שעד שנחזור באוגוסט הקרקע תתייצב שוב.

20.04.2014         תגים:     israeli redsמוייסמנצ'סטר יונייטדסיכום עונה