דייויד מוייס – פוסט מורטם

19 במאי 2013, מייקס פלייס בדיזנגוף. שבוע אחרי הפרידה המרגשת מסר אלכס פרגוסון באולד טראפורד, המשחק האחרון היה באווירה פחות כבדה. מול סוונזי פחות או יותר היה אפשר לחלק את המשחק לפרקי זמן של 10 דקות – 10 דקות בכיתי כמו ילד, 10 דקות ניסיתי להירגע, לשיר ולראות את המשחק. המשחק מול ווסט ברום כבר היה סיפור אחר. התחושה, לפחות שלי, הייתה יותר של תקווה. קהל החוץ המדהים שלנו פוצץ את השיר החדש, so come on David Moyes, play like Fergie’s boys, we’ll go wild, wild, wild. הייתה אווירה של משהו חדש באוויר.

במהלך העונה האחרונה של פרגוסון התכתבתי בהודעות, כמעט בכל משחק, עם חברי ג’ק אדם מוריס. ההתכתבויות בינינו כבר הפכו קבועות – שיחת אייקונים שכללה פרצוף מנמנם, “פסל” יודע-כל (הומאז’ לפסל של פרגוסון שנחנך במהלך העונה), אדם הזוחל, מסמל את יונייטד הזוחלת לעבור התואר, עם ניצחון משעמם אחר ניצחון משעמם. נכון, המצב היה טוב, היינו ראשונים מנובמבר בערך, כשהפער מסיטי רק הולך וגדל, אבל הכדורגל הותיר מעט זכרונות.

דייויד מוייס אמנם לא היה המינוי הכי מעורר השראה שהיה אפשר לעשות, אבל הוא סימל, עבורי, התחלה חדשה. דבר אחד חיובי שהיה בפרישה של פרגוסון היה ההזדמנות שזה סימל לבצע רענון שהרגיש שהיה נדרש ביותר. לא עוד בני 40 כפלסטר למרכז המגרש, לא עוד לתקוע את קגאווה באגף, לא עוד 0-1ים משמימים עם קבוצה שאנחנו יודעים שיכולה הרבה יותר. בסיום העונה צחקנו שאמנם השיר מבקש ממוייס לשחק כמו פרגי, אבל הבקשה האמיתית היא לשבור מהדרך הזו, לשנות כיוון, להשתגע.

באוגוסט נסעתי למגן הקהילה בוומבלי, והתחושה הייתה מדהימה. קיץ נפלא, דשא מלא באוהדי יונייטד עם דגלים ופוסטרים, רימוני עשן וקריאות מתריסות כלפי שוטרים – מה עוד צריך. גם לראות עשרות אלפי אוהדי יונייטד לראשונה בחיי, ולראות את וידיץ’ מניף את מגן הקהילה בסיום המשחק עזר לתחושה. זו הייתה התחלה נפלאה, ומהיציע שבו התרכזו אוהדי יונייטד שאשכרה שרים בזמן המשחק, לא הפסיק להישמע השיר של מוייס, שעלה בהרכב צעיר, וגם נתן הצצה ראשונה לינוזאי. שבוע לאחר מכן עם ניצחון גדול בסוונזי ביום גשום, נראה היה שהכל נופל למקומו.

קשה לומר איפה בדיוק זה התרסק. האם באותן דקות באתיחד בהן ספגנו בדיוק לפני המחצית, ועוד שניים מייד אחרי המחצית; אולי בהפסד הבית לווסט ברום שבוע מאוחר יותר; או בשוויון של סאות’המפטון בדקה האחרונה. אבל מהר מאד נראה היה שהמעבר בין פרגוסון למוייס לא יהיה חלק. בתחילה עוד הייתה תקווה למאבק אליפות. עם השנה החדשה זה התפוגג למאבק על מקום בליגת האלופות, ואחרי הקריסה הטוטאלית בינואר זה הלך והתרחק, עד שנעשה בלתי אפשרי בפועל אחרי התבוסה הכואבת כל כך לליברפול.

פתאום הייתי עד לדברים שלא הכרתי כאוהד יונייטד – אוהדים מפולגים ממש, הרחק מגבולות הדיון שהכרתי בדיונים על נאני או וולבק. ספקולציות על מנג’ר שאיבד את חדר ההלבשה, ושחקנים שמדברים על ענייני מועדון בטוויטר. פתאום מאי שעבר נראה כמו רגעי האושר האחרונים של עולם רגע לפני שאסון טבע החריב אותו. יונייטד הייתה נתונה ללעג, אבל אולי הרגע הכי נורא הגיע כשמבטי הלעג של חברים לעבודה שאוהדים קבוצות אחרות, התחלפו במבטי סימפטיה. אפילו השמחה לאיד כבר עברה, היינו לאחת הקבוצות.

לכל אורך העונה הגנתי על מוייס בחירוף נפש, מבלה שעות על גבי שעות בויכוחים, תוך שאני מסמן לעצמי מגמה בקרב חלק מאוהדי יונייטד שכל כך הערכתי עד העונה, שנכנסו למעין מנטרה כזו במסגרתה הם השתמשו בכל דבר שקרה סביב הקבוצה כחץ נוסף לתקוע במוייס. עוד דבר שקרה באשמתו. בינתיים, רגעים נקודתיים של אושר פינו את מקומם להתעוררות מנערת, שוב ושוב, כמו סיוט שמסרב להיגמר גם כשחשבת שכבר קפצת מהמיטה מלא בזיעה קרה והבנת שזה רק היה חלום.

בראשון בערב לא היה לי מושג מה עומד לקרות, אבל התחושה שלי הייתה של ייאוש ועייפות. אחרי המשחק כתבתי לחבר, “רק שזה ייגמר, לא איכפת לי איך, רק שייגמר”. כשבשני בבוקר התחילו להתפרסם רמזים ראשונים לעתיד להתרחש, כתבתי לאותו חבר “כבר לא איכפת לי האמת. שיפטרו, שלא יפטרו, רק שיהיה פתרון למצב הזה”. קשה לי לומר איך אני מרגיש לגבי הפיטורים, חלק ממני מרגיש שוב רסיסים של אותה תחושה ממאי שעבר, חלק ממני חושש מהעתיד עוד יותר משחששתי קודם, שום חלק ממני לא באמת סומך על החליפות שיעשו את הדבר הנכון, שהאמת היא שאין לי מושג מהו.

חבל לי על דייויד מוייס, באמת רציתי שזה יעבוד. אבל כל הדיונים הללו על האם היה צריך לתת לו עוד זמן או האם בסופו של דבר זה היה מסתדר יכולים להינעל עכשיו. “התפקיד שלכם הוא עכשיו לעמוד מאחורי המנג’ר החדש שלנו”, המילים הללו כוונו לתפקיד ולא לאדם. דייויד מוייס כבר אינו מנג’ר מנצ’סטר יונייטד, הוא כבר לא ישחק כמו נעריו של פרגי, הגיע הזמן לשיר חדש.

22.04.2014         תגים:     דייויד מוייסמנצ'סטר יונייטד