להרגיש כמו אנדרדוג

מכל האליפויות שנפל בחלקי המזל הגדול והאושר לראות את יונייטד זוכה בהן במהלך 16 השנים האחרונות, המתוקה ביותר הייתה ללא ספק האליפות של 2006/7, שהובטחה היום לפני שש שנים.

במהלך אותה עונה עבדתי כמאבטח בקניון בירושלים. כשאני אומר את זה ככה זה נשמע כאילו בדקתי לאנשים תיקים, אבל מאחר ועבדתי בלילות – שאז אין מבקרים בקניון – את כל המשמרות שלי הייתי מעביר בישיבה בחדר הבקרה במעמקי החניון התת-קרקעי. זו הייתה התקופה של שביתת הסטודנטים הגדולה, וכך, בהיעדר שיעורי בית, ישבתי וקראתי ספר חדש שאבא שלי קנה לי, שתיאר את ההיסטוריה של מנצ’סטר יונייטד עד 2006.

בקיץ 2006, אחרי שניסטלרויי עזב ונראה היה לי שרונאלדו ורוני כבר לא יוכלו לשחק יחד, תהיתי אם לא ראיתי את האליפות האחרונה של יונייטד ב-2003. זה נשמע מופרך, אבל זה יכול לקרות. יש הרבה אוהדים של ליברפול שמעולם לא ראו אליפות, ויש הרבה כאלה שבוודאי היו בני 22 ב-1990, כפי שאני הייתי ב-2006, וראו אז את האליפות האחרונה של קבוצתם. הספר הזה של יונייטד, שמסתיים בכמה פסקאות מרגשות על “המועדון הזה שהתחמק מפשיטת רגל מספר פעמים, שהקבוצה שלו התרסקה במינכן, שזכה באליפות אירופה עשור לאחר מכן וירד מגדולה ושוב חזר, המועדון הזה לא יחשוש מהאתגר של הכסף הגדול של צ’לסי”. רציתי להאמין במילים האלה, הן מרגשות אותי עד היום.

עימות במונדיאל? איזה עימות במונדיאל?

אבל גם עמוק לתוך 06/07, כשאנחנו הכתבנו את הקצב וצברנו נקודות בקצב חסר תקדים מבחינת יונייטד, לא האמנתי. הייתי בטוח שהמעידה תבוא, שלא נשרוד את המירוץ. “אני רק רוצה שנתחרה”, הייתי אומר, “אם נישאר במירוץ עד הסוף זה מספיק טוב בשבילי, זה יהיה מעודד להמשך”. רק אחרי הניצחון הענק והמרגש ההוא בגודיסון פארק הסכמתי להעלות על דעתי שזה יכול לקרות, ורק אחרי הניצחון בדרבי שבוע לאחר מכן, עם ההצלה הענקית ההיא של VDS מהנקודה הלבנה עשר דקות לסיום, האמנתי שאנחנו פייבוריטים.

בגלל אותה שביתת סטודנטים, ובגלל העובדה שלמעשה כל יום היינו עשויים לחזור ללימודים רגילים, הייתי חוזר הביתה בסופי שבוע (כשלא הייתי עובד) וחוזר לירושלים ביום ראשון. אני זוכר באופן חד וברור את המחשבות שעברו בראשי באותו ראשון בבוקר, כשירדתי מהאוטובוס בתחנה המרכזית בירושלים, והתחלתי להכין את עצמי נפשית למשחק של ארסנל נגד צ’לסי, משחק שאם צ’לסי לא תנצח יונייטד תוכתר באופן סופי. זה הרגיש קרוב, ובעיניי זה היה הסיפור הרומנטי על האנדרדוג – יונייטד עם הסגל הקצר להחריד והבעיות הכלכליות – שעמד לנצח את המכונה הענקית הזו בדמותה של צ’לסי של מוריניו ואברמוביץ’.

השעות לא רצו לעבור, וחבר טוב שלי התעקש לבוא איתי לפאב, לראות את המשחק. כל הדרך אני רק ניתחתי מה עשוי ועלול לקרות, תהיתי בקול רם ביני לבין עצמי אם אפשר כבר לחלום, עדיין לא העזתי. את המשחק ראינו בפאב הקבוע שבו ראיתי משחקים, הסטארדאסט. לא היו שם הרבה אנשים, אני די בטוח שאני היחיד שבא לראות את המשחק. ישבנו, והחבר שלי התחיל להזמין לנו שתייה. הוא היה בטוח שיונייטד זוכה, ומבחינתו זו הייתה חגיגת אליפות. אני עוד הייתי בשלב המתח. עד שלקראת המחצית, פנדל לארסנל. הם כובשים. צ’לסי לא במשחק בכלל, ועכשיו הם צריכים שני שערים. התחלתי להרגיש את זה מתקרב.

בשלב הזה האלכוהול וההתרגשות הכריעו אותי, ואני זוכר מעט מאד מהמשך המשחק. אני זוכר שצ’לסי השוו בשלב מסויים, ואני זוכר שהם אפילו כבשו שער נוסף – אני כבר הייתי כל-כך מחוק שהרעתי (עד שאמרו לי שזו צ’לסי שכבשה) – ואז השער נפסל ושוב הרעתי. את שריקת הסיום לא אשכח בחיים. שאגה אדירה, שאגה של ארבע שנים של המתנה, של הקלה, התרגשות והתפרקות. רצתי במעלה ובמורד המדרחוב כשאני צועק “CHAMPIONES CHAMPIONES OLE OLE OLE” ואת השיר היחיד שהכרתי אז, השיר שכמה חברה חרדים ממנצ’סטר לימדו אותי כשראיתי איתם את המשחק החוזר בגביע נגד רדינג, U-N-I-T-E-D.

חגיגות מחוץ לאולד טראפורד אחרי שריקת הסיום באמירויות

בשלב מסויים חזרנו למעונות, אבל אני לא סיימתי לחגוג. ארבע שנים חיכיתי לזה, ובאמת לא ידעתי אם אזכה להרגיש את זה שוב, ומי יודע עדיין אם אזכה, ולכן פתחתי בקבוק של משקה אלכוהולי ברזילאי שאני מעדיף שלא לנקוב בשמו מהסיבה הפשוטה שהוא לא מיועד לשתייה “נקי”, ושתיתי בערך רבע בקבוק לפני שאיבדתי את זה סופית. שרתי וצעקתי ושום דבר ואף אחד לא יכול היה לעצור אותי, עד שבסופו של דבר העייפות הכריעה אותי ונפלתי על המיטה, עם הבגדים, הנעליים והכל, רק כדי להתעורר עם חיוך גדול על הפנים בבוקר למחרת. לא היה שום הנגאובר.

כשהייתי צעיר יותר, באליפויות של שנות ה-90 ותחילת ה-2000, לא ממש יצא לי לחגוג אליפויות. אפילו את הטרבל “חגגתי” בבית עם אבא שלי חצי שעה אחרי המשחק ואח”כ הוא החזיר אותי הביתה והלכתי לישון. בשלוש השנים האלה, שהיום אנחנו יודעים שהן היו תקופה קצרה יחסית, אבל אז אני לא ידעתי אם ומתי היא תסתיים, הכיתי על חטא על כך שמעולם לא הערכתי באמת מה זה להיות “אלופים”. 2007 התחילה עידן חדש מהבחינה הזו, עידן של לחגוג כל אליפות כאילו היא הראשונה ולהעריך כל אליפות כאילו היא האחרונה.

למזלי, בשנת 2008 התארגנה חבורת ה-Israeli Reds והפכה למועדון שלימים היה גם לרשמי, והאפשרות לחגוג כל אליפות באמת, עם שמפניה ועם חברים ועם שירה אדירה, נפתחה בפניי. אז תבואו לחגוג איתנו, כי אין דברים כאלה.

The Great Fight-Back – Manchester United 06/07

06.05.2013         תגים:     2007אליפותאנדרדוגיונייטדמנצ'סטר יונייטד בישראל