כמו ביום שאחרי בחירות

כידוע לכולם, במשטר דמוקרטי לגיטימי, כל 4 שנים אמורות להתרחש בחירות. ותמיד מעניין לראות מה יהיה ביום שאחרי הבחירות. אחרי כל הדיבורים, ההבטחות, לחיצות הידיים, השימוש המורחב בתקשורת וכו’, מה יהיה עכשיו. איך שמים את “הכסף” איפה שהפה נמצא (אין ספק שבאנגלית זה נשמע יותר טוב). אז עכשיו שאפשר איכשהו לסכם את החודשים של מויס בקבוצה, אני נזכר ביום שפרגי הכריז עליו כיורש, כיום שדומה ליום זכייה של מפלגה. “מפלגת כדורגל” בעלת מנטור ותיק שפעם היה “ראש ממשלה” פופולרי. בעלת “תורמים” עם כיס רחב. בעלת כל כך הרבה מנדטים שכבר קשה לספור, ומה שהכי רלוונטי לנו – עם ראש מפלגה חדש.

אבל בכדורגל, כמו בפוליטיקה, המורטוריום שאדם מקבל הוא קצר מאוד (אם הוא קיים בכלל). בכדורגל, כמו בפוליטיקה, אדם נמדד לפי התוצאות, ולא לפי הכוונות. בכדורגל, כמו בפוליטיקה, לא מספיק לדבר, צריך גם להראות שדברים זזים לכיוון שהובטח לאוהדים (בוחרים), אחרת נמצא מישהו שיחליף אותך. וזאת כנראה הייתה הבעיה של מויס – הגיע למקום עם הציפיות הכי גדולות בעולם הכדורגל, ותקופת חפיפה קצרה ביותר. אנשים משווים אותו למאמנים אחרים שרק הגיעו להרבה קבוצות והצליחו לא רע (מוריניו, פלגריני, טאטא מרטינו, אנצ’לוטי), אך באותה נשימה מדברים על הגדולה של פרגי, שמסגל רעוע לחלוטין הצליח להפיק אליפות. אם לראות את ותק השחקנים בקבוצת האליפות של פרגי, השחקן החדש ביותר היה ואן פרסי (שנה. שכנראה היה בשל לכל קבוצה בטופ), דה חאה (שנתיים, באנקר בשער) פיל ג’ונס ואשלי יאנג (שנתיים. ששותפו בעיקר ברוטציה עמוקה או כמחליפים), וכל השאר 3 שנים ומעלה. כלומר, שלד הקבוצה רץ כבר שנים יחד והסיבה היחידה להצלחתו היא הכימיה המוכרת של השחקנים ובהיותם תחת שרביטו של מאמן הבית. אני אופתע מאוד אם מישהו מחובבי צ’לסי/סיטי/בארסה/ריאל יעידו בכנות שהסגל של הקבוצות האלה באותה רמה של אלופת אנגליה הנוכחית. 

התחיל ברגל שמאל

התחיל ברגל שמאל

אוהדי יונייטד תמיד נהנו מהפריוילגיה להתלהב מהערכים שהובילו את המועדון. עכשיו שהדברים כבר לא הולכים כל כך טוב, לדעתי אין דרך מדוייקת יותר מלהגדיר את זה כמשבר זהות. קל להגיד שאתה אוהד את הקבוצה 10-15-20 שנה, כשאלה שנים של הצלחות. קל להגיד “אני תומך במנג’ר תמיד” כשהמנג’ר הוא סר אלכס פרגוסון. נוח לחשוב שהמהפך יכול להגיע בכל רגע אפשרי, כשהסגל מורכב משחקנים שמשקיעים דם, יזע ודמעות כל שבוע. ומה קורה עכשיו ? פתאום קבוצת האוהדים משמשת לאיזור מכירה של חולצות, התמיכה במאמן גוועת מרגע לרגע, והביקורת על השחקנים ממשיכה להתגבר. שלא תבינו אותי לא נכון, גם אני מאוכזב קשות מהקבוצה וגם לי יש ביקורת עצומה כלפי ההתנהלות של ההנהלה, מויס, וכמעט כל השחקנים בסגל. הנקודה שאני מנסה להבהיר היא שיונייטד צריכה להסגר עכשיו על מי היא ומה היא. עכשיו, יותר מתמיד, צריך להבין האם זה מועדון שמחליף מאמנים או לא, האם זה מועדון ששופך כסף על כוכבים או מתבסס על צעירים, האם זה מועדון של מרכז טבלה או מועדון שמתמודד על האליפות וזכייה בליגת האלופות. עכשיו, יותר מתמיד, צריך להבין – איך אנחנו אמורים להיראות בלי אלכס פרגוסון ?

דוגמה לכך נראית גם לגבי עמדת המאמן. יש אוהדים שהתלוננו שלמויס אין מספיק נסיון ברמות הגבוהות, אבל מרוצים מהחתמת גיגס ואולי מצפים גם שסולשיאר יתפוס את הכיסא הנבחר. למרות שאף אחד אינו יודע מה עמדתו של גיגס לגבי אף אחד מהשחקנים שמאסו מול עינינו כל שבוע. מה יקרה ביום שסולשיאר יחזור ויחליט שהוא אוהב לשחק עם ג’וני אוואנס, קלברלי ויאנג. שמבחינתו שחקנים בריטיים זה הדבר הנכון למועדון אנגלי גדול כמו יונייטד (שזאת טענה נתונת ויכוח בפני עצמה) ? כמה זמן חסד ניתן לו אז ? מה יקרה כשגיגס יחליף אותו ויראה ניצוצות טקטיים טובים אבל לא יצליח למשוך שחקנים ?  כמה זמן חסד ניתן לו אז ?

עם האחרים נהיה סלחניים יותר ?

עם האחרים נהיה סלחניים יותר ?

אפשר לקרוא לתקופה של מויס כתקופת מעבר בפני עצמה. מה שהתחיל כרעיון “בואו נשים פשוט מישהו שדומה לפרגוסון ונקווה לטוב” צריך להפוך לשיקול הרבה יותר עמוק, משמעותי, שבוחן מועמדים ומחליט מי רלוונטי לחזון אותו אנחנו מנסים להשיג. וזאת מחשבה שכל אוהד צריך לחשוב עם עצמו. מה הוא מצפה מהקבוצה, איך הוא חושב שצריך להיראות הסגל, איזה סגנון משחק מושך אותו וכדומה. בינתיים נראה שהאוהדים חולקים את אותו בילבול אותו חווה המועדון עצמו. בדיוק כמו ביום שאחרי הבחירות, הנבחר צריך לבצע, אך הבוחרים צריכים לזכור למה הם הצביעו. מהעונה הזאת, שני הדברים היחידים שנשארו זה להשיג סיום במומנטום חיובי, וחשוב מזה, התקופה הסופית להבין את התשובות לאותן שאלות שציינתי קודם. לדוגמה לראות מי הם השחקנים שנלחמים על מקומם לפני חלון העברות, ומי כבר מציץ החוצה. 

 ונקודה למחשבה, מאז שדיויד מויס פוטר, שווי המועדון עלה בכ100 מ’ דולר. 100 מליון דולר !!! אתם מבינים מה המספרים האלה אומרים ? מעבר להרבה מאוד דברים שאני לא מבין לגבי כלכלה ובורסה ומניות, הם אומרים שהגלייזרים מבינים טוב מאוד את היחס שבין ההצלחות על הדשא לבין המהלכים שהמנג’ר אחראי עליהם. הרבה אוהדים בהרבה קבוצות דואגים לכך שכל מה שמעניין את הבעלים זה כסף ולכן כל עוד הקבוצה תתפקד באופן סביר, הם יהיו מרוצים. ואולי זה נכון, אך השאלה היא – מה זה סביר ? קבוצה עם מעל 800 מליון אוהדים, שחלק גדול מהם מושפע מאוד מהתוצאות (כלומר, לא אוהדים מקומיים אלה “אוהדים מרחוק”), חייבת להיזהר לא להתדרדר יותר מדי כי אם 100 מ’ תוך עונה אחת זה מספיק לא סביר בשביל לפטר מאמן, אני מניח שתוך 2-3 עונות דומות המצב כבר יהיה קטסטרופלי מבחינת הגלייזרים וכמו שאמרתי בעבר, או שהמועדון ימכר או שהם ישקיעו בו כהוגן (אני לא מהמאמינים ב”השקעה של 200 מליון שצפויה בקיץ”).

740082_10152164008614821_3309420387996788540_o

שווי המניה חזר לערך המקורי שמאז ההנפקה

23.04.2014         תגים:     גיגסגלייזריםדייויד מוייסמנצ'סטר יונייטדפרמיירליג