רק גיחה לאנגליה

נסעתי לכמה ימים לאנגליה. לכאורה, שום דבר יוצא דופן. אני פוקד את דלתות הממלכה הבריטית בכל פעם שמצבי הכלכלי והזמן מאפשרים לי, אבל הפעם הזו הייתה מיוחדת. למה? שאלה טובה. עד כדי כך טובה שהחלטתי לנסות ולהסביר את התשובה שלי טקסטואלית, בתקווה שמי שיקרא את זה ירד לסוף דעתי ורגשותיי. מי יודע, אולי אפילו אותו הדבר יקרה גם לי.

הרבה מאוד אי וודאות הייתה בגיחה הזו. לא ידעתי מתי אני טס, מתי אני חוזר, איך אני מגיע למקומות אליהם תכננתי להגיע ועם מי. אבל לעזאזל עם הכל. אחרי נחיתה בצהריים חמימים בלונדון, חיפשתי דרך להגיע צפונה, למנצ’סטר, מבלי שאצטרך להידרדר לתעשיית הסחר בבני אדם בשל המחירים הגבוהים. האוטובוס הבא היה כ-3 שעות מאותו הרגע, ואחרי שוטטות בלתי נגמרת ברחובות הבירה בניסיון נואש להעביר את הזמן, הגיעה השעה. אחרי נסיעה של כחמש שעות, שכללה בעיטות בלתי פוסקות מצדו של אחמד, הילד שהושב לצדי למרות חוסר רצון משווע על ידי אמו, הגעתי לארץ המובטחת. השעה הייתה 11 בלילה, והמסע שהחל בנתב”ג בבוקר הגיע לסיומו. התמקמתי במלון שהזמנתי באותו הבוקר, מלון באדג’ט מעופש באחד הרחובות הצדדיים שצמודים לפיקדילי גארדנס, רק כדי לגלות שקיבלתי חדר ללא תאורה נורמלית, ללא מיזוג, וגרוע מכך, ללא חלונות. בלית ברירה, יצאתי משם.

תוך כדי שאני מחכה למעלית, שתוביל אותי לכל מקום שהוא לא החדר שלי, פגשתי בחור אירי בשם אנדרו. כמוני, אנדרו נמצא לבד בעיר, והוא חיפש מקום לשתות בו. סיפרתי לו שאני מכיר מקום עם מוזיקה טובה ואלכוהול זול במיוחד. זה שכנע אותו. בדרך הוא סיפר לי על מעשיו בעיר. הוא מבקר חבר, מגן ימני שמשחק בסטוקפורט קאונטי פוטבול קלאב, ובעבר שיחק פעמיים עבור נבחרת אירלנד. דיברנו גם על שחקנים איריים בעבר, על ג’ון אושיי, על קינו, ועל העובדה שבחור אירי יוצא למועדון עם ישראלי שלובש חולצה עם היוניון ג’ק. סתירה רבתי.

פיקדילי גארדנס (צילום: Pit-yacker)

פיקדילי גארדנס (צילום: Pit-yacker)

למדתי מהיציאה הזו המון על עצמי. על היכולת שלי להתחבר עם אנשים אחרים כמיזנתרופ שונא אדם; על העובדה שגם אנשים אחרים לפעמים בודדים במקומות שהם לא מכירים. אבל השיעור הכי חשוב שלימדה אותי היציאה הזו היה לעולם לא לנהל תחרות שתייה עם אירים. למרות שניצחתי.

משהו קרה לי בערב הזה. אני זוכר שעמדתי בתור לבאר, בדרך לעוד סיבוב של משהו מר מדי, וברקע התנגן השיר Laid של אחד מהלהקות המקומיות שאני הכי אוהב, ג’יימס שמה. כשהמילים, המתארות אהבה חולנית מדי, התנגנו ברקע, לא יכולתי שלא לחשוב על הרגשות בחיים שלי עצמי. מתוך השכרות, הקדשתי תשומת לב יתרה למילים. שורה אחת תפסה אותי:

My therapist said not to see you no more
She said you’re like a disease without any cure
She said I’m so obsessed that I’m becoming a bore

קשה לי לומר שלא נתקלתי בתגובות דומות מאנשים שונים, מקצועיים יותר או פחות בתחום הניתוח הפסיכולוגי, כשהישות שבדיון היא מנצ’סטר יונייטד פוטבול קלאב. האם זה מי שאני? איש חולה שזקוק לטיפול פסיכולוגי בגלל שגעון כלפי ישות שבעיני האדם הסביר היא בסך הכל קבוצת כדורגל? מה בדיוק קרה בדרך? האם גם אני אובססיבי עד כדי שעמום?

יותר מזה, קשה לי לומר שאני זוכר. מפיסות האינפורמציה הספוראדיות שרצות לי בראש, אני יכול לשלוף את Waterfall של הסטון רוזס ברקע, שיחה רנדומאלית עם מישהי שברגע שאמרתי שאני אוהד יונייטד דאגה להבהיר לי שקוראים לה ג’ורג’ינה על שם ג’ורג’ בסט, והחזרה המסוחררת למלון. את אנדרו כבר לא ראיתי יותר. העיר הכי טובה בעולם בשבילכם, מתומצתת לערב אחד. 

את הבוקר דווקא קשה לי לשכוח. עם יובש בפה, ובלי הרבה יכולת לזוז כתוצאה מקולות דפיקה בראש שהזכירו לי תקופה בה שיפצו את הדירה שמעל הבית שלי תוך כדי נפילת טילים בחנייה שממול, יצאתי להליכה קצרה. גם כשהיא מסתובבת לך מול העיניים, מנצ’סטר נראית נפלא בבוקר. הפיקדילי גארדנס, ציר התחבורה הציבורית המרכזי של העיר מנצ’סטר, עמוס באנשים, אבל לא עמוס מדי. מזג האוויר קריר, אבל לא קריר מדי. השמים אפורים, אבל בגוון יותר יפה ממדכא. הראש שלי, לעומת זאת, כואב. כואב מדי. כשאתה באזור הגיאוגרפי האהוב עליך עלי אדמות, אפילו זה לא מצליח לדכא את רוחך. נהניתי מכל רגע בו סבלתי.

בצהריים הגיעה הודעה מבתאל. דיברנו בפייסבוק כמה שבועות קודם לכן, ואמרתי לה שאם יתמזל מזלי ואגיע למנצ’סטר, נלך יחד למשחק ההוקרה לריו פרדיננד. זה בדיוק מה שקרה. תוך כדי ארוחת הצהריים הכי טבעונו-צמחונית אי פעם דיברנו על הא ועל דא, על כדורגל ועל בריטניה דהיום, ועל עוד קצת כדורגל. לאחר מסע שכנועים מפרך (שארך כ-30 שניות), הסכימה הגברת להתלוות אליי לבירת טרום-המשחק המסורתית בסאם פלאטס. השעון הראה כ-40 דקות לשריקת הפתיחה, דבר שהטריד את מנוחתה של הגברת, היות והיא רגילה לקרוא את תכניית יום המשחק עם כוס תה. לא, אין לי את זה ביותר מבוגר, אם שאלתם.

שתינו את הבירה, שהייתה כרגיל קרה מדי, בחופזה רבה. ומיהרנו למגרש. כשנכנסנו, מצאנו מגרש ריק כמעט לחלוטין. לאחר מספר דקות של תהייה על קנקנם של האוהדים החלאות שהחליטו להבריז לריו מיומו המיוחד, הבנו שהקדמנו בשעה. בתאל קנתה כוס תה, וישבה לקרוא את התכנייה שלה.

המשחק עצמו לא סיפק רגעים ששווה לספר עליהם, מלבד ניצוצות של הילדים שכולם כבר מכירים, ינוזאי ולינגארד. אחרי המשחק ישבנו על בירה זריזה, ותהינו על שחזו עינינו. למרות הפסימיות שאפפה את האירוע בעקבות ההפסד והיכולת הלא משכנעת, אני מוכרח לציין שיצאתי עם לא מעט נקודות אור מהמשחק. התנועה של הילדים האלה מראה דברים בהחלט מעודדים. רק שיקבלו דקות. אחרי יום מפרך ומהנה, נפרדתי מבתאל לשלום. היא חזרה לדירה שלה בפרסטוויץ’, ואני למלון, ללילה אחרון של מנצ’סטר.

מבט אחרון של מנצ’סטר

השעה 05:00, ואני מסדר מזוודה. עוד שעה וחצי אוטובוס חזרה ללונדון. תוך כדי נסיעה, הבנתי את הטעות שלי. כאן המקום לגלות: אני לא אוהב את לונדון, אין לי דבר וחצי דבר עם העיר הזו ואין לי שום רצון לשהות בה יותר ממה שאני חייב. חשבתי שאני חייב. ביום הזה לא היה שום דבר, מלבד ציפייה ליום המחר, היום שבו אבקר בוומבלי בפעם הראשונה למשחק של יונייטד נגד וויגאן.

בבוקר יום המחר הרגשת יום המשחק התחילה לחלחל. ארזתי את התיק שוב, שמתי בצד חולצה להחלפה לטיסה של הערב, לבשתי את הקאנטונה שלי על הגב, ויצאתי לדרך. אוהדי יונייטד נראו בשפע בכל תחנות הטיוב של לונדון, וככל שהתקרבתי לוומבלי פארק, האדום הפך אדום מאוד. בפאב שלפני המשחק התרכזו כמה מאות אוהדים אדומים לשיר ולשתות. שם פגשתי את ניב, שהחליט ברגע האחרון להגיע למשחק, ואת יונתן ושרון. בשלב מסוים, בעקבות עומס יתר בפאב, החלטנו אני, יונתן ושרון לקנות בירות מחנות סמוכה, זאת למרות התענוג הלא ברור מאוהדים שבאו לבושים בחולצות עם דמותו של איאן בראון עליהן. גילינו אינספור אוהדים שבחרו לעשות כמונו, והאווירה שם התלהטה. אבוקות ורימוני עשן אדומים עפו מכל עבר על הכביש, כשהאוהדים בשתי המדרכות שרים אחד לשני ומרימים את רחובות לונדון. אני ויונתן מנסים לפתח שיחה על פוליטיקה מקומית, אך זה חזק מאיתנו. האלכוהול כבר בדם, השירים כבר באוויר, ואי אפשר שלא להצטרף. הפוליטיקה תחכה, החיים יחכו. קודם הכדורגל.

בדרך למגרש אני שוב שיכור. קצת קשה לי לראות את הדרך, אבל הנחיל האדום די הנחה אותי, כמו גם בחור אנגלי חביב שהחליט לקרוא לי “קאנטונה הרזה” לכל אורך השביל שמוביל לוומבלי. במגרש עצמו קשה לומר שהאווירה התעלתה לרמות גבוהות, אבל היי, לפחות ניצחנו, מה שכנראה הרגיע את הלך הרוחות בקרב בריגדת האוהדים שביום מן הימים כנראה ידרשו את ראשו של דייויד מויס בשל סדרת תוצאות לא מחמיאה.

הניצחון הזה, פעוט ככל שיהיה, המחיש לי משהו. הוא המחיש לי שאני מאוהב, בדיוק כמו בשיר של ג’יימס. חולני, אובססיבי, אבל מאוהב. הוא המחיש לי שהאושר שקיבלתי ממשחק זוטר היה אותו האושר כמו שחוויתי את המספרת המיתית של רוני בדרבי של 2011. הוא המחיש לי שאני לא פה בשביל משחקים גדולים, אווירה או אפילו יריבה: אני פה בשביל מנצ’סטר יונייטד פוטבול קלאב. מחלה בלי תרופה? לגמרי. אובססיבי עד כדי שעמום? אין ספק. ועם זה אצטרך לבלות את שארית ימיי. את החולצה, אגב, כבר לא הורדתי מהית’רו ועד אשדוד.

השורה האחרונה בשיר, אגב, היא You drive me crazy, When are you coming home?. אם רק רציתם המחשה ליחסי אוהד/ת-קבוצה במשפט אחד. היא תמרוט את העצבים שלך, תוציא ממך כל פיסת אנרגיה, רצון לחיות וכסף שיש לך, ועדיין התקווה היא בכל רגע נתון שהיא תגיע, כי את/ה מתגעגע/ת לשיגעון הזה בדיוק.

אוקיי, נגמר. עכשיו מה לעזאזל היה כל כך מיוחד בנסיעה הזו? אני עדיין לא בדיוק יודע. אולי זה האנשים, אולי זה וומבלי ואולי זו סתם משובת נפש חסרת טעם. אבל דבר אחד בטוח: אני עוד אחזור כדי לבדוק.

14.08.2013         תגים:     דייויד מויסוומבלימגן הקהילה