שינוי עמדה

טוב, ככה זה מתחיל. הפוסט הראשון שלי כאן. חשבתי לא מעט על איך להתחיל והחלטתי להתחיל בנושא שנראה “קטן” אבל מעשית הוא בעל השפעה עצומה על הקבוצה שכולנו אוהבים.

בחיים נדמה שיש אנשים שנולדו לעשות דברים מסוימים. מישהו יכול לדמיין את משה איבגי מחוץ לתעשיית הקולנוע? את נאור ציון עושה משהו מלבד לנסות להצחיק? את עובד עושה משהו חוץ מסביח?

מצד שני, יש גם אנשים שלאף אחד, כולל עצמם, לא ברור בדיוק מה הם נועדו לעשות. אני יודע שלי אישית אין מושג (אני מדבר פה על מקצוע. ברור לי שנועדתי לשגע את כל הסביבה הקרובה שלי, אבל זו לא בדיוק עבודה, זה יותר כמו תחביב).

כמה מפתיע, אבל זו לא הפעם הראשונה שהכדורגל משקף את החיים. יש שחקנים שברור לכולם מה הם נועדו לעשות. אלון מזרחי הוא כמו נפוליאון, נולד לכבוש (מילים שלו, לא שלי. נשבע!), רוי קין נולד להיות קשר אחורי ואייל משומר נולד לשבת על הספסל (או ביציע. מה שיבוא קודם, העיקר שיבוא). מצד שני, יש שחקנים שלגביהם זה לא כזה ברור ויש שחקנים שהנטייה לסווג אותם כ”טבעיים” לעמדה בה התחילו את הקריירה תעשה להם עוול. לפעמים, הסבת תפקיד היא בדיוק הדבר הנכון לעשות.

ההיסטוריה מפוצצת בדוגמאות של שחקנים שהתחילו בעמדה אחת אבל הסבת תפקיד שינתה להם  את הקריירה לחלוטין. תיירי הנרי הגיע לארסנל כקיצוני שמאלי שכשל די בגדול באיטליה והפך לאחד מגדולי החלוצים בדורו. הסבה דומה שינתה את מסלול הקריירה גם של רובין ואן פרסי. פטריס אברה בחיים לא היה מגיע לשחק בארבעה גמרי ליגת האלופות כבורג מרכזי אם היה ממשיך לשחק כקיצוני, לאו מסי לא היה מבקיע 849 גולים בשנה קלנדרית אם היה נשאר באגף ומשה גלאם הפך לשחקן נבחרת ישראל רק כי הפך מחלוץ למגן (אז מה אם זה קרה בישראל? אל תהיו קטנוניים. גלאם הוא אימפריה בקנה מידה בינלאומי!).

העניין הזה עולה בהקשר של מנצ’סטר יונייטד בגלל שעבור סר אלכס פרגוסון, הסבת שחקנים היא כנראה תחביב – מסתבר שהוא נורא אוהב לנסות שחקנים בעמדות שונות ולראות מה ייצא. לפעמים זה עובד (פול סקולס כחלוץ היה גומר את הקריירה במועדון בסביבות 2005, דארן פלטשר היה קיצוני ימני לא הכי מרשים בעולם) ולפעמים מה שיוצא זו זוועה שמתחרה רק במראה של פוליטיקאי אשכנזי שמנסה להשתלב במימונה (אלן סמית’ כקשר אחורי? באמת? זה שהוא נוהג לבעוט באנשים להנאתו לא אומר שזה יעבוד אם ניתן לו לעשות את זה 30 מטר מהשער שלנו).

זה לא שמדובר במהלך כזה פשוט, יש בזה חסרונות פוטנציאליים לא מעטים. בטווח הקצר, שחקן שמשחק בעמדה שונה מזו שהתרגל אליה יכול לעשות לא מעט טעויות בגלל השינוי. הסבה כזו גם יכולה לפגוע בהתקדמות השחקן בעמדה המקורית (במיוחד כשההסבה היא לא זמנית ונעשית בשלב מוקדם) ובמקרים קיצוניים יכולה אפילו לעשות בלגאן בכל חלקי הקבוצה.

מצד שני, אין צורך להיכנס לפניקה בכל פעם שמנסים להציב שחקן בעמדה שונה מזו שהוא רגיל אליה. שינויי עמדה כאלו יכולים להועיל לקבוצה ולשחקן גם אם מתברר שבעמדה החדשה אותו שחקן הוא לא בדיוק  כוכב בקנה מידה עולמי. ראשית, זה מקנה לקבוצה גמישות במערך בעת הצורך מבלי שנהיה חייבים לבצע חילוף (או אם נגמרו החילופים), שנית, זה מאפשר לקבוצה להתמודד עם סיטואציות לא צפויות כמו מכת פציעות איומה. צריך גם לזכור ששינויים כאלו קורים די הרבה פעמים בכדורגל בלי שנדע בכלל, בגלל שקרו לפני ששמענו על אותו שחקן.

מבחינתי, כל עוד הניסויים הללו נעשים במידה, אני בסדר עם זה. לא צריך להעלות הרכב שכולל את רפאל במרכז הקישור, סמולינג כקיצוני ימני, אשלי יאנג כחלוץ ורוני בתור בלם, אבל לא צריך להתרגש כל כך אם מדי פעם ולנסיה עולה לשחק כמגן או קאריק כבלם. זה אמנם לא בהכרח טבעי ולא בהכרח נכון, יש בזה פוטנציאל לבעיות, אבל זה גם יכול להתברר בתור הדבר הכי טוב שקרה לאותו שחקן ולעזור לא מעט לקבוצה. בשורה התחתונה, שחקנים וקבוצות ברמה הזאת יכולים וצריכים להתמודד גם עם דברים כאלה.

אחרי הכל, מי יודע? אולי בתוך אחד השחקנים שלנו מתחבא משה גלאם קטן? אלוהים אדירים, תשכחו שאמרתי את זה…

 

05.12.2012         תגים:     אלכס פרגוסוןמנצ'סטר יונייטד