סיקור מפגש בהרצליה: “לנצח את האויב הנצחי”

“לנצח את האויב הנצחי”
מנצ’סטר יונייטד – ליברפול, פאב הדבלין, הרצליה, 13.1.13.

מאת פליקס טמסוט

בוקר שמשי וקריר. בחדשות עוד מספרים על נזקי מזג האוויר, על עוד איזה פוליטיקאי באמצע הדרך שאיבד כבר את הדרך ועל מינוי של איזה שר אמריקאי, שמספרים שהוא אנטישמי. בסך הכל עוד יום ראשון בלבאנט הישראלי.

אבל לחלק מאיתנו, יום הראשון הזה היה משהו אחר. זה היה מהסוג הזה של הימים שמחכים להם שנה שלמה. יום שממנו אתה יודע שגורל היום, השבוע ואולי השנה שלך ייגזר. או לחיים, או לכליה. או בקיצור, בוקר של משחק נגד ליברפול.

אחרי ריטואלים קבועים מסוגים שונים, יוצאים לכיוון הדבלין. ובנקודה הזו בזמן יש לכותב שורות אלה וידוי: ליברפול בשבילו היא האויב האולטימטיבי. קחו קבוצה מלאה בפאתוס, תוסיפו אוהדים מעוררי קבס ותקנחו בקורטוב של סטיב מקמנמן. זו ליברפול בשבילי. אך עם זאת, כשיצאתי לכיוון הפאב, קינן בי חשש.

והחשש הזה נבע מכך שכבר מספר לא מבוטל של שנים ליברפול היא לא יותר מסטטיסטית בפרמיירשיפ, וכשדוהה היריבות המקצועית, חלק מאנשים מפספסים גם את המהות. הדגים את זה טוב מכל אחד האוהדים בקבוצה של מועדון האוהדים, שסיפר שרק כשהגיע ה-4-1 הוא התחיל לשנוא אותם. לפני כן? כלום. פולהאם, וויגאן, ליברפול. פשוט כך.

לשמחתו של אותו כותב בדיוק, החשש הזה התבדה מהר מאוד. משריקת הפתיחה ניכרה התשוקה של הנוכחים במקום. השירה, העוצמה והאנרגיות הגיעו לגבהים חדשים, שאפילו הסאונד המשתנה לא הצליח להוריד. כשהבירה עפה באוויר, היזראלי רדס לא יכולים להנות יותר.

או שכן. רגע אחד של גאונות הישר מרגליו של ואן פרסי, והמקום בטירוף. אחד טיפס על השני, אחד חיבק את השני (והשנייה), והרגשנו שזה מגיע. הקבוצה מראה יכולת, והיזראלי רדס שומרים איתה על הקצב. הקול קול סטרטפורד, והידיים ידי הרצליה.

המפגש המשוגע בדבלין. צילום: שגיא אהרון

 

ההמשך לא יכל להיות מתוק יותר. נגיחה של אברה, והיתרון מוכפל. שוב קפיצות, שוב שירה, שוב סיימון מגזינר עם המשקפיים. הנה, כולם אומרים, מנצ’סטר יונייטד הגיעה לעונה הזאת. אבל כמו שרק עונת 2012/13 יכולה, זה לא היה כל כך פשוט. ליברפול מצמצמת, ומתחילה ללחוץ. המקום מתחיל להילחץ, כשמדי פעם מפציע איזשהו שיר על הסלאמס של ליברפול או על סוארז הגזען, וגורם לכולם להוציא את האצבעות מהפה ולהתחיל לשיר. כאילו היינו שם אחד בשביל השני (והשנייה). עוד הזדמנות, עוד בעיטה לשער, והדבלין נשמע ונראה כמו פקעת עצבים.

חוגגים את השער השני. צילום: ניר זרצקי

אחרי 25 דקות לערך, אינספור בירות וללא ציפורניים, שריקת הסיום נשמעת. המקום, כצפוי, באוויר. הם חוזרים לסלאמס של ליברפול, ואנחנו רצים סביב אולד טראפורד עם 19. אין מאושר מזה, אין מתוק מזה, ואין חברה טובה מזו כדי להנות מהרגע.

וכאילו כדי לתמוך בנקודה הזו, הגיע אחד מראשי המועדון, יונתן טרנר, ועדכן לגבי הגרלת כרטיסי טיסה למנצ’סטר במפגש בחיפה בשבוע הבא, המפגש שיסגור את הטור השנתי של היזראלי רדס. אף אחד לא באמת צריך אינצנטיב כדי להגיע למפגשים הללו, אבל מי שהיה צריך חיזוק, קיבל אותו. כולם יוצאים מהדלת. חיוכים, שירה, והביתה.

הניצחון הזה על ליברפול הוא ממש לא מובן מאליו, ומטבעם של משחקים כאלה, אין לדעת מה יקרה בשנה הבאה, והאם הרצף יישמר. מה שכן ידוע, הוא שמה שלא יהיה, כולנו נהיה שם גם בשנה הבאה. ועד אז, האכילו את הסקאוזר הקרוב לביתכם. אחרי הכל, אוטוטו פסח.

נקסט סטופ – תל אביב.
רוצים לדעת מתי המפגש הבא?! REDS ON TOUR 12/13

14.01.2013         תגים:     דבליןישראלי רדסליברפולמועדון האוהדיםמנצ'סטר יונייטדרדס און טור