סטאמפורד ברידג’ ואני

מוצאי שבת אביבית, תחילת שעון קיץ. סיימתי הבדלה ביד רועדת, ושמתי פעמיי לכיוון החדר שלי. הרמתי את השפופרת וחייגתי. אבא שלי ענה, ובצורה הכי עניינית אמר, “ניצחנו שלוש-אפס”. לא היה צריך מעבר. לא הסיפורים הרגילים עם הדרמה של מהלך המשחק, לא הניסיונות לתת לי להרגיש כאילו הייתי שם, מאבד תקווה ומקבל אותה מחדש עם כל שער שמובקע. בשלהי אפריל כבר לא מתעסקים בדברים האלה, בשלהי אפריל כשאתה רודף אחרי היריבה שלך ומקווה שהיא תמעד, ניצחון הוא 3 נקודות, ולא יותר מזה. אפילו כשאתה מנצח את צ’לסי 0-3 בחוץ.
כך זה היה בערב ה-20 באפריל 2002, הפעם האחרונה שיונייטד ניצחה בסטאמפורד ברידג’ במסגרת הליגה, עד השבוע. וכך עבר לו עשור בהיסטוריה של יונייטד ובחיים שלי.

הפעם האחרונה שניצחנו בברידג’

ארבעה חודשים בלבד חלפו לפני שיונייטד שוב נסעה למערב לונדון, במשחק נדיר בשישי בערב. באותה תקופה אני הייתי במתקן אשפוז צבאי, אחרי שבעת בדיקת דם שגרתית בטירונות גילו אצלי אנמיה חמורה. התאשפזתי לכמה שבועות, ובסופי השבוע יצאתי הביתה. יונייטד חזרה פעמיים מפיגור (גיגס כבש את שערו המאה במועדון), בתיקו 2-2 שכמובן לא ראיתי מאחר והוא כאמור היה בשישי בערב ואני עוד הייתי דתי.
זמן רב חלף עד המפגש הבא, תקופה בה צ’לסי עברה את ה-מהפך. כשיונייטד הגיעה לברידג’ בנובמבר 2003, הכחולים כבר היו בבעלותו של רומן אברמוביץ’, ויצאו בהכרזות של שליטה באירופה תוך חמש שנים. באותו יום אני נסעתי עם משפחתי לאירוע (ברית או משהו בסגנון) בחיפה, ובדרך התקשרתי מדי פעם למוקד התוצאות של טלספורט כדי לקבל עדכון. לא אשכח את הרגע הזה בו שמעתי- “צלסי- אחת, מנצ’סטר יונייטד- אפס, בדקה ה-שלושים וחמש”. בדיעבד התברר שהשער הזה, שהכריע את המשחק, היה מפנדל שלא היה. זו הייתה ההחלטה הגדולה הראשונה מבין רבות שהלכה נגד יונייטד בצ’לסי בשנים הבאות.
ביום הראשון של עונת 2004/5 כבר אפשר היה להגיד ששתי הקבוצות היו בשיא התהליך ההפוך שהן עברו. יונייטד, בדעיכה איטית במה שקיבל את השם “עידן הפוסט-טרבל”, הפכה פחות ופחות רלבנטית בצמרת האנגלית ובוודאי האירופית, בעוד צ’לסי – שזה עתה החתימה את המנג’ר אלוף אירופה הטרי ז’וזה מוריניו – נראתה כקבוצה שנמצאת בתחילתו של עידן חדש של שליטה בכדורגל האנגלי ומעבר לכך. ואני, ללא גישה לשידורים ישירים למעט משחקי אלופות, איבדתי קשר עם יונייטד. ידעתי על התוצאות, לרוב בזמן אמת. כשהייתה לי אפשרות הקשבתי למשחקים בתחנת השירות העולמי של ה-BBC. אבל הייתי מתקשה – ואני מתקשה עד היום – לנקוב בשמותיהם של 11 הפותחים באותה קבוצה.
באותו יום, אגב, שוב הייתי בדרך לאירוע משפחתי (הפעם חתונה) והתעדכנתי דרך הטלספורט.
שוב עברה לה תקופה ארוכה עד שיונייטד חזרה לברידג’. מים רבים עברו בתמזה וגם בתעלת ברידג’ווטר, צ’לסי הפכה לאלופה הבלתי מעורערת, עם כמות פסיכית של נקודות והגנת ברזל, ויונייטד לעומתה הסתפקה בהופעה בגמר הגביע האנגלי והודחה מליגת האלופות בשלב הבתים. כשראיתי את יונייטד מביסה את וויגאן בגמר גביע הליגה בפברואר, זה היה נראה שזה כל מה שאנו יכולים לצפות לו כעת. והצטערתי על כך, כי בדיוק בחיים שלי הכל התחיל להסתדר- השתחררתי מהצבא, עברתי לירושלים, הכרתי חברים חדשים ואפילו הצלחתי בלימודים, דבר שהיה די חסר תקדים מבחינתי. ודווקא אז יונייטד הפכה לצל של הקבוצה משנות התשעים.
בחלק השני של עונת 2005/6 היו ניצוצות שהחלו לבשר על עתיד ורוד בכל זאת, אבל היה ברור שיונייטד תתקשה מאד למחוק פער שש נקודות (אחרי שצימקנו אותו) מצ’לסי, וכשעשינו תיקו 0-0 ביתי נגד סאנדרלנד שבאותה עונה קבעה שיא שלילי של נקודות בפרמיירשיפ, היה ברור שזה נגמר. ואז, כאילו כדי לסובב את הסכין עוד קצת בבטן, צ’לסי קיבלה את ההזדמנות לזכות באליפות שנייה ברציפות נגדנו. זה נגמר ב 0-3 חלק, עליו התעדכנתי בלייב ב-Score Center של סקאיי בחדר המחשבים במעונות.

 

“Three-nil.. To the Champions.. And Chelsea start the party now…”

 

טיפה יותר משנה עברה עד המפגש הבא בלונדון. רק שנה אבל הכל היה כל כך שונה. במשך חודשים מוריניו דיבר על המפגש הזה, שנדחה לשבוע האחרון של הליגה, כעל המשחק שייתן לצ’לסי הזדמנות להכריע את האליפות, אחרי שיונייטד הובילה בשש נקודות במשך כארבעה חודשים רצוף. אבל אז הכל התפרק לצ’לסי בידיים, הם עשו תיקו נגד בולטון ונגד ארסנל ואנחנו ניצחנו את אברטון ואת סיטי והבטחנו אליפות ראשונה אחרי ארבע שנים. זה היה אחר צהריים שאני לא אשכח בחיים שלי, כי עם כל ההנאות של זכייה בגביע אירופה ובאליפות 19 ושאר ממתקים שיונייטד חילקה לנו במשך השנים, אין כמו התחושה של אנדרדוג שגובר על היריב במשקל הכבד. וככה זה הרגיש אז.
כך שכשהגיע המפגש נגד צ’לסי, שלושה ימים אחרי הבטחת האליפות, אני עוד הייתי בהאנגאובר (בשיא הרצינות) מהזכייה. כמעט גירשו אותי מהמעונות וכמעט שרפו לי את החדר בעקבות האירועים של אותו יום ראשון, אבל זה כבר לסיפור אחר. חזרה לברידג’, זה היה אחד המשחקים המשעממים והגרועים שראיתי בחיי, ובסיומו יונייטד השלימה 5 שנים ללא כיבוש שער אצל צ’לסי, אבל הקבוצה של מוריניו ערכה לנו “משמר כבוד” לפני המשחק, אז למי לעזאזל היה איכפת?

 

צ’לסי מקבלת במשמר כבוד את אלופת אנגליה החדשה

 

קצת פחות משנה קדימה, ומי היה מאמין שנתיים קודם שאותן 11 צלליות מוכות ומושפלות (טוב, עם כמה שינויים פה ושם) יגיעו כל-כך מהר למצב שהם במרחק שלושה ימים וטיל אדיר אחד של פול סקולז מגמר אלופות ראשון אחרי 9 שנים… אבל קודם היה עניין קטן של זכייה באליפות לסגור, וזה היה אחד המירוצים הצמודים בהיסטוריה של הפרמייר ליג. הגענו לצ’לסי שלושה מחזורים לסיום כשאנחנו ביתרון 3 נקודות והפרש שערים עדיף בהרבה. ואולי בגלל שהייתה לנו ברסלונה בראש, ואולי בגלל הלחץ, ואולי זה סתם פשוט איך שאנחנו נראים אצל צ’לסי, אבל לא הגענו למשחק. ולמרות זאת, חצי וויין רוני (שנפצע בדהירה לשער אבל לא עצר) השאיר אותנו במשחק, וחמש דקות לסיום נראה היה שאנחנו מוציאים את הנקודה שכנראה תסגור את התואר.
ואז השחקן ה-12 של צ’לסי נכנס לפעולה, הם קיבלו פנדל מגוחך על “יד” של מייקל קאריק שבחיים לא הייתה פנדל, כבשו, ויונייטד ישר יצאה קדימה, צ’לסי עשתה עבירה ברורה ברחבה (בוודאי פנדל הרבה יותר חד משמעי מזה שצ’לסי הרגע קיבלו) אך לא הייתה שריקה. שוב הפסד בסטאמפורד ברידג’ שהביא לשבועיים מאד מתוחים בדרך לאליפות.

 

עוד החלטה מזעזעת נגד יונייטד בסטאמפורד ברידג’ שהכריעה משחק בעשור האחרון

 

רק ארבעה וחצי חודשים חלפו עד המפגש הבא, אבל נראה היה שהחיים שלי השתנו ללא היכר. יונייטד סוף סוף זכתה בגביע אירופה שלישי, משהו שרק שנתיים קודם לכן נראה היה שבלתי אפשרי שיקרה בעתיד הנראה לעין. ובחיי האישיים, הכרתי את מי שהייתה לאשתי. הספקנו לצאת רק שבועיים וחצי לפני שהיא טסה לחו”ל לשבוע, ובזמן שישבתי עם אבא שלי בראשון בצהריים וראינו את אחד המפגשים הפחות מעניינים שהיו בעשור הזה, התכתבנו בהודעות. התחושה הייתה של תחילת עידן חדש – ביונייטד ובחיים – וכך הכאב של לאבד יתרון בו החזקנו כמעט כל המשחק (פארק העלה אותנו ליתרון בדקה ה-11, צ’לסי השוויתה פחות מעשר דקות לסיום) נעשה יותר נוח.

 

צ’לסי של נובמבר 2009, הפעם הבאה בה יונייטד ירדה לדרום לונדון, כבר הייתה קבוצה שונה מאד מזו שפגשנו שנה קודם לכן. כעת כבר אפשר היה לסמן תהליך ארוך של התדרדרות והזנחה בקבוצה של אברמוביץ’, מאז עזיבתו של מוריניו שנתיים קודם לכן. בעוד משחק לא מרגש בברידג’, שוב היו אלה השופטים שהעניקו לצ’לסי ניצחון עם בעיטה חופשית שלא הייתה שג’ון טרי נגח פנימה, ומשום מה חשב שבכך “קבר” את השדים של מוסקבה 2008. פחחחחחחחחח אני הייתי באותה תקופה במעין “לימבו” של המתנה בין סוף הלימודים לתחילת העבודה במשרד רו”ח. בזמן הזה, שבו שרון ואני כבר גרנו יחד בתל-אביב, עבדתי באיזו משרת כלום באורנג’, שרפתי את השעות ווידאתי שכשיש משחק של יונייטד, אני לא מפסיד אותו, וכך גם היה באותו ערב.

 

אבל צ’לסי זכתה באליפות באותה עונה מוזרה, והספיקה לפתוח את הקמפיין הבא בצורה מטורפת, לפני שנעלמה בסביבות אוקטובר. יונייטד אמורה הייתה להגיע למערב לונדון באמצע דצמבר, אבל באחד מסופי השבוע הקשים שידעה בריטניה בעשורים האחרונים, גם המשחק בברידג’ נפל קרבן לפגעי מזג האוויר. המשחק נקבע מחדש לערב אביבי בתחילת מרץ. בסיומה של המחצית הראשונה אולי הכי טובה של יונייטד בצ’לסי מאז 2002, שער של רוני הפריד בין הצדדים. ולמעשה, אילולא עזרתו הנאמנה של השחקן ה-12 של צ’לסי במשחקים נגדנו, יש מצב טוב שהיינו מסיימים את הרצף כבר אז. בסך הכל, חודש לאחר מכן יונייטד ניצחה סוף סוף בסטאמפורד ברידג’ – ניצחון 0-1 ענק במסגרת רבע גמר ליגת האלופות.

 

רוני וטוני וי חוגגים בדרך לניצחון ראשון בסטאמפורד ברידג’ אחרי כמעט 9 שנים

 

ואז הגיע המפגש הגדול מכולם, אפילו יותר מזה שבא אחריו לדעתי. בפאב הדאבלין בהרצליה הייתה אווירה מוזרה במחצית. יונייטד הייתה בפיגור 1-0, אבל התחושה הייתה שאנחנו ביתרון. היינו ללא ספק הקבוצה הטובה יותר כל המחצית, ורק שער עצמי פריקי הוריד אותנו למחצית בפיגור. יקיר המועדון ג’וש ארונסון ביקש ממני לעדכן אותו בסמס על התוצאה, ובמחצית שלחתי לו הודעה שאנחנו בפיגור, אבל טובים יותר. חמש דקות בתוך המחצית השנייה המצב על המגרש כבר היה גרוע בהרבה- פתאום היינו בפיגור 3-0, אבל האווירה בפאב לא השתנתה. או שמאורעות ה-23.10.11 חישלו אותנו, או שעדיין האמנו, בגלל איך שיונייטד שיחקה, שזה לא נגמר. אור אבידור צעק שייגמר 3-3.

בפנדל הראשון שמחתי. לפחות זה לא ייגמר על האפס. בפנדל השני כבר התרגשתי. היינו בחזרה במשחק, ונותרו רק 20 דקות. כשצ’יצ’אריטו כבש שער של גולר אמיתי עם שש דקות לסיום כבר לא היה מה להגיד. לא היה מה לצעוק או מה לשיר, פשוט הרמתי ידיים וחייכתי אה-לה-בקהאם-בסלהרסט-פארק. שלחתי הודעה לג’וש בזו הלשון- “3-3 mate” לא היה עוד מה להגיד. ההלם, ההתרגשות, השמחה היו גדולים מלהכיל. הייתה הרבה מאד אמונה שנוכל לנצח, הגיע לנו לנצח, אבל עם כמה שהתיקו בסופו של דבר לא היה טוב לנו בקונטקסט של מאבק האליפות (גם בלי להסתכל על הטבלה הסופית, כבר באותו יום היה ברור שהיינו צריכים לנצח), זה הרגיש 100% כמו ניצחון.

אבל לא כמו יום ראשון האחרון. יונייטד, עם החלטות שהלכו לטובתה וגם נגדה, גברה על צ’לסי המתחדשת בסטאמפורד ברידג’. מה שרונאלדו, טבז ורוני – החוד המפחיד באירופה בזמנו – לא הצליחו לעשות, עשו רובין המושיע ורוני הכל יכול, בתצוגה שלמשך 30 דקות הייתה מושלמת, למשך 30 דקות הייתה נוראית ולמשך 30 דקות הייתה בוגרת. אבל לא באנו לנתח את המשחק, באנו לומר – עשינו זאת. עשור שלם של אכזבות במערב לונדון הסתיים. הייתי רק ילד, תלמיד י”ב, בפעם האחרונה שניצחנו שם, ועכשיו זה סוף סוף קרה שוב. ניצחנו את נערי הליווי של רומאן.

”We don’t care. We win, we have the three points. That was the only thing we had on our mind.”

When the KGB comes knocking on your door
Cause you’ve stolen all your money from the poor
When the Kremlin gets your number
Chelsea’s going underrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrrr
When the KGB comes knocking on your door
———
Hollow hollow hollow
Chelsea’s succes is f*cking hollow
All the money they took
From that big Russian crook
But they’ll never win three in-a-row
02.11.2012         תגים:     יזראלי רדסמנצ'סטר יונייטדצ'לסי