נ-ק-מ-ה

בפוסט הקודם שלי כתבתי על אותו לילה ארור בינואר 2002. הלילה הזה רדף אותי במשך חודשים ארוכים, התחושה הנוראית הזו, ההלם. וכדי לעשות את כל הסיפור הזה גרוע יותר, דווקא ברגע שבו התחלתי להבין את השנאה לליברפול, החראות התחילו לשחק כדורגל.

למחרת היום שבו הפסדנו למידלסברו 1-0 באולד טראפורד, הפסד שפחות או יותר גמר את הסיכויים שלנו לאליפות (למרות שטכנית עוד היינו ראשונים), ליברפול אירחו את צ’לסי במשחק שאם היו מנצחים הם היו עולים לראש הטבלה במקומנו. החראות כבשו בתוספת הזמן, קשה לתאר את התחושה שהסתובבתי איתה באותה התקופה, “שנאה” לא ממש תופסת את זה לחלוטין.

באותה עונה גם סיימנו מתחת לליברפול בפעם הראשונה אחרי למעלה מעשור, והם העפילו לליגת האלופות. בתקופה בחיים שלי שבה ליגת האלופות באמת הייתה טורניר מדהים בעיניי, פסגת השאיפות, טורניר שרק למשמע מוזיקת הפתיחה שלו היה עובר בגוף שלי רטט של התרגשות, והוא זוהם על-ידי החלאות האלה ופינוקיו המסריח עם הגישה ההגנתית שלו. עד היום אני שונא אותו ולא מסוגל לסבול את הפרצוף שלו בסוקר סאטרדיי.

את עונת 02/03 יונייטד התחילה די גרוע. כל-כך גרוע, שאחרי 5 משחקים הכותרות בעיתונים באנגליה היו “בפעם האחרונה שהם התחילו כך הם ירדו ליגה”. הפסדנו ללידס, הפסדנו לסיטי, עשינו תיקויים נגד וילה ופולהאם, וביום שעשינו תיקו בווסט האם ונפלנו לפיגור 8 נקודות מהמקום הראשון, אמרתי שזה נגמר כבר עכשיו, בנובמבר. המשחקים הבאים שלנו היו נגד ניוקאסל שהיו בצמרת באותה תקופה, בליברפול, ואז נגד ארסנל שנראה היה שאי אפשר לגעת בה באותה תקופה (רק איזה ילדון מאברטון הצליח לנצח אותם, אבל זה לפעם אחרת).

ואז ניצחנו את ניוקאסל, 3-5 במשחק מלהיב באולד טראפורד. לקראת המשחק באנפילד בראשון בצהריים קיבלתי רגילה (סיימתי קורס וזה גם בדיוק היה חנוכה) כך שהכל הסתדר, חוץ מהעובדה שלא ניצחנו את ליברפול כבר שנתיים, למעשה היו לנו 5 הפסדים רצופים לליברפול ועוד תיקו אחד מאז הניצחון האחרון עליהם, אי-שם במילניום הקודם. אשכרה היה להם קייס להגיד שהם קבוצה יותר טובה מאיתנו.

בכל אופן, את המשחק הזה כבר ראינו בבית של חברה של אבא שלי, מול אותה טלויזיה שראתה, בין השאר, את בקהאם מורחק במונדיאל ואת הקאמבק הענק ההוא בטורינו. גם אח שלי, אוהד ליברפול, היה שם, אבל הזהרתי אותו שדברים רעים יקרו אם הוא יחגוג לידי (עזבו שהוא היה אז בערך פי שניים ממני). המשחק התחיל, דקה שישית סולשיאר שם כדור ברשת. נכנסתי לאטרף. צרחתי. עשרה חודשים של תסכול יצאו ברגע אחד והתחלתי לרוץ בטירוף מוחלט ברחבי הבית, יוצא למרפסת וצורח (השעה 15:30) “ישששששששששש” בקולי קולות, לפני שאני קולט שאבא שלי לא לידי. אין שום צעקות שמחה חוץ מאלו שלי. חזרתי לחדר, אח שלי חייך חיוך דבילי, “זה בכלל לא גול, היה אופסייד”, הוא אמר.

אני די משוכנע שהפכתי ללבן. לא האמנתי. זה היה כמו לספוג. בלב שבור, חזרתי למושב שלי, מחכה שהאדמה תבלע אותי.

המחצית הסתיימה ב 0-0 ובזמן ההפסקה דיברתי עם אח שלי, חוזר שוב ושוב על כמה שחייבים לנצח היום. וכן, זה גם היה משחק חשוב במירוץ לאליפות, אפילו שהיה רק ה-1 בדצמבר, אבל לרצון שלי לנצח לא היה שום קשר לטבלאות או מירוצים. רק נקמה.

בדקה ה-64 זה בא. קראגר נגח כדור אחורנית לדודק, שוער הברזל של ליברפול, אבל הוא לא לקח. הכדור עבר לו בין הרגליים, ופורלאן, שנראה כמו רוח רפאים עם חולצת החוץ הלבנה ופרצוף התחת שלו, גילגל את הכדור פנימה.

“יאאאאאאאאאההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה”

הפעם לא הלכתי לשום מקום. פשוט שחררתי שאגה אדירה מהריאות שלי, מכל הלב. לא ייקחו לנו את השער הזה, אין סיכוי. זה היה מסריח, וזה היה מגעיל, אבל היינו ביתרון. ושלוש דקות אחר-כך פורלאן כבש שוב, הפעם שער קצת יותר יפה מחוץ לרחבה, 0-2 באנפילד, מי היה מאמין.

ליברפול צימקה לקראת הסיום, וישבה עלינו לגמרי בדקות האחרונות בהן בארטז עשה את אחת ההצלות הגדולות ביותר שראיתי בימיי, הצלה שזכתה בחודש לאחר מכן לפוסטר במגזין הרשמי של יונייטד, כשהמאן בעט טיל מטורף והצרפתי הננס התעופף, אין מילה אחרת, ושלף את הכדור ממתחת למשקוף. הצלה שהייתה כמו גול.

ולבסוף, שריקת הסיום. ואיתה האווירה לפתע הפכה נקייה יותר, טהורה יותר. השדים של ינואר שעבר גורשו, ניצחנו את החלאות בחצר האחורית שלהם. הרגשות יצאו החוצה. זו הייתה הפעם הראשונה שזה קרה לי מאז הגמר בברסלונה, זה עד כמה שזה היה חשוב לי.

זה היה היום שלמדתי – אין כמו ניצחון באנפילד. יהיה זה משני שערים עצמיים או מבעיטה נפלאה של טבז מחוץ לרחבה מתחת לקופ, דחיקה של אושה שגונבת ניצחון בתוספת הזמן אחרי שהם ישבו עלינו 90 דקות, או שער מפנדל מפוקפק של שחקן שהוא בגדר משכך כאבים. יונייטד מנצחת באנפילד, מעטות ההרגשות שיותר טובות מלעשות את זה שם. גם אתמול זה קרה לי, כמה רגעים אחרי השריקה המיוחלת, כשהמשמעות החלה לשקוע. ניצחנו באנפילד, אין דברים כאלה.

אני רק מאחל לעצמי להיות שם פעם אחת בחיים שלי כשזה קורה.

זה כל מה שחשוב

24.09.2012         תגים:     אנפילדליברפולמנצ'סטרמנצ'סטר יונייטדמשחק חוץ