נשלחת אליי מגן עדן

התחלתי לאהוד את יונייטד בשנת 96, בתקופה שהיא כבר ביססה את עצמה כקבוצה של שנות התשעים באנגליה. כשאני הכרתי את יונייטד, לא היה ספק כבר מי הקבוצה הגדולה בממלכה, לפחות בהווה. כן, מדי פעם חטפנו מאיזו יריבה לצמרת, ואפילו ליברפול הרימו את הראש. הייתה תקופה קצרה באמצע העשור הקודם שגם סיטי חגגה עלינו לא פעם. אבל תמיד, בהקשר הרחב של המשחקים האלה, היה ברור למי שייכת הליגה, למי שייך הצפון-מערב, למי שייכת העיר.

ואז הגיע ה-23 באוקטובר 2011. הגיע, וניפץ לי את כל מה שחשבתי שידעתי בוודאות על הקבוצה שלי שלעולם לא יקרה. נכון, הייתה עוד דרך ארוכה במירוץ הזה, וזו רק עונה אחת בכל אופן, אבל תחזרו אחורה לארבע וחצי אחר-הצהריים באותו יום ראשון, ותנסו להיזכר איך הרגשתם. לי אין בעיה להיזכר, זו הרגשה שאני לעולם לא אשכח. היו לי תקופות לא קלות בחיים, שלא היה לי יותר מדי למה לקוות כשהסתכלתי קדימה, לא היו לי יותר מדי סיבות ללכת עם ראש מורם. בקטע הזה יונייטד כאילו נשלחה אליי מלמעלה, כי עם יונייטד תמיד הייתה לי סיבה, תמיד היה למה לצפות.

פתאום, זה נלקח ממני. הקרקע הזו שתמיד ידעתי שתהיה תחתיי גם כשהכל מסביבי יקרוס, נשמטה מתחת לרגליי. פתאום, בסוף האמירה “מנצ’סטר היא אדומה” היה צריך לשים סימן שאלה. זו לא סתם הייתה תבוסה, אפילו לא “סתם” תבוסה בדרבי. זו הייתה אמירה, קריאה, זו הייתה אם כל הכאפות המצלצלות – “הזמנים, הם משתנים”, כמו שאמר צימרמן.

ואמנם חזרנו במירוץ הזה, ובסוף אנחנו אלה שזרקנו את האליפות לפח, אבל זה לא שינה. האמירה ההיא עדיין הדהדה בראש.

חבריי, פיתחו את יומניכם וסמנו את התאריך תשעה בדצמבר. כי בתאריך הזה, בסביבות חמש ועשרים וחמש דקות אחר-הצהריים, הדבר שנלקח מאיתנו באותו יום ראשון, הוחזר למקומו.

10.12.2012         תגים:     דרבייזראלי רדסמנצ'סטר יונייטד