מנצ’סטר יונייטד – ארסנל: חמשת המפגשים הגדולים בפרמייר ליג

22.8.1999 שתי מילים: רוי קין

קיץ 99 היה תקופה מוזרה. הטרבל שיונייטד זכתה בו במאי, הרגע ההוא בו שמייכל הניף את גביע אירופה, הרגיש כמו קץ ההיסטוריה. אנחנו היינו לקבוצה שעשתה הכל, שום דבר שאנחנו או אף קבוצה אחרת היינו יכולים לעשות מכאן ואילך לא היה מתעלה על תשעת החודשים האחרונים, אז מה הטעם בעצם?

ואז, כאילו כדי להמחיש שהכדורגל ממשיך ושאסור לקפוא על השמרים, המשחק הראשון של עונת 1999/2000 היה להפסד הראשון שלנו לשנת 99, אחרי 33 משחקים ללא הפסד בכל המפעלים. מילא הפסד, אבל לארסנל. הקבוצה שהביסה אותנו 0-3 בסתיו הקודם ושלא ניצחנו בליגה, המתחרה הגדולה שלנו באנגליה, הקבוצה שתרוץ איתנו לאליפות גם בעונה הקרובה.

כבר במחזור הרביעי, אחרי שני נצחונות ותיקו, הגענו להייבורי שהיה אז המבצר של ארסנל. זה היה היום הראשון שלי בישיבה התיכונית, ומייד אחרי הלימודים הלכתי לפגוש את אבא שלי בדירה שלו לראות את המשחק. התקווה שלי הייתה שיונייטד תחזיק מעמד עד ההפסקה ומשם נראה מה נוכל לעשות, אבל ארבע דקות לפני המחצית פרדי ליונגברג כבש, והיה קשה לי לראות אותנו חוזרים.

אלא שרוי קין, כפי שעשה כל כך הרבה פעמים באותה תקופת שיא בקריירה שלו, שוב הרים את הקבוצה. הוא כבש שוויון על השעה, ומאוחר יותר כבש עוד שער. הספקתי לקפוץ ולדפוק את היד שלי במאוורר התקרה שפעל במלוא הכח, אבל הכאב ביד התגמד לעומת האכזבה מביטול השער. למרות זאת, שתי דקות לסיום קין כבש שוב, הפעם השער אושר, ואחרי משהו כמו שבע דקות של תוספת זמן ושער של ארסנל ממש בנגיעה האחרונה שנפסל, ניצחנו שוב בהייבורי אחרי שנתיים וחצי. אחד הרגעים הגדולים בשנים הראשונות שלי כאוהד יונייטד.

7.12.2002 ככה מצהירים כוונות

ארסנל של 2002 נראתה קבוצה קשה מאד לפיצוח. הם כבשו בכל משחק ברצף למעלה מ-50 משחקים, לא הפסידו בחוץ יותר משנה (עד שהילד רוני סגר להם את הרצף הזה), ופשוט היו מכונה. עד אמצע נובמבר כבר מצאנו את עצמנו בפיגור 8 נקודות, לפני רצף מפחיד של ניוקאסל (באותו זמן בצמרת), ליברפול בחוץ וארסנל בבית.

אחרי שני נצחונות, הגענו למשחק מול הדאבליסטית, הקבוצה שניצחה אותנו פעמיים בעונה הקודמת, הקבוצה שבפעם הקודמת שהגיעה לאולד טראפורד היא חגגה אליפות. המשחק התקיים בשבת בצהריים, אבל שודר שוב בשבת בערב ועקב העובדה שאני הייתי דתי, אבא שלי הסכים לחכות ולא לגלות את התוצאה כדי שנצפה במשחק יחד.

זה היה משחק מתוח, שבו ורון העלה אותנו ליתרון במחצית הראשונה בדחיקה מקרוב. ולמרות שדי שלטנו במשחק, תמיד היה הפחד הזה שארסנל תשווה. ואז, בדקה ה-73 סקולז פרץ לרחבה וקבר את הכדור בפינה הקרובה מתחת לסטרטפורד אנד. קפצתי מהספה בצעקות של התרגשות ורצתי ברחבי הדירה. הניצחון היה סגור עכשיו, וכל הרגשות יצאו החוצה, רצתי, קפצתי, צעקתי, ואז פתאום נפלתי באחת על הרצפה בכניסה לחדר. בין הקפיצות לא שמתי לב, ונתקעתי במשקוף של הדלת שהפרידה בין הסלון לחדר הטלויזיה. וכך ישבתי שם מרוח על הרצפה, אבא שלי מיהר להביא קרח ושם לי על הראש, ולי היה מרוח חיוך דבילי על הפנים.

אולי זה היה הנזק המוחי שנגרם לי מהפגיעה, אבל הרגשתי מסטול מהניצחון, ובעיקר מהדרך שבה פשוט השפלנו אותם.

24.10.2004 מנצחים את הבלתי מנוצחים

יש לי הרבה מה להגיד על “הבלתי מנוצחים”. למשל, העובדה שהם לא ניצחו אותנו בליגה. למשל, העובדה שאילולא החמצת פנדל של ניסטלרויי באולד טראפורד, הם סתם היו עוד קבוצה שזכתה באליפות במקרה הטוב. למשל, שהם היוה עד כדי כך “בלתי מנוצחים” שאנחנו ניצחנו אותם בחצי גמר הגביע וצ’לסי ברבע גמר האלופות.

אבל העובדה הייתה שהם עברו 49 משחקי ליגה ללא הפסד, ואם כבר אז שהשיא יישבר באולד טראפורד. על המשחק והרגשות שנלוו אליו כתבתי כבר פוסט מורחב, אבל אין ספק שזה היה אחד הרגעים המתוקים מול התותחנים ובכלל.

13.4.2008 הבעיטה החופשית ההיא

המירוץ לאליפות ב-07/08 היה מורט עצבים. ארסנל, ליברפול, צ’לסי ואנחנו רצנו יחד, כל שבוע יריבה אחת נמחקת מרשימת המועמדות אחרי שמועדת ובשבוע אחר כך חוזרת אליה. וכל שבוע משחק קריטי בקונטקסט של המירוץ.

וכך ניצבנו מול ארסנל באולד טראפורד, הם עלו ליתרון משער של אדביור שנכבש ביד, אנחנו השווינו מפנדל של הילד ההוא רונאלדו, ומשם שתי הקבוצות הלכו על זה – תיקו היה גרוע לשתינו. שבע עשרה דקות לסיום, יונייטד מקבלת בעיטה חופשית על סף הרחבה. אוון הארגריבס ניגש לבעוט ונועץ את הכדור בפינה. אולד טראפורד מתפרץ, וגם אני. עשרים דקות מלחיצות ברמה מטורפת מאוחר יותר, הגיעה סוף סוף השריקה לסיום. משהו בדרך שבה חזרנו מהפיגור ושמרנו על היתרון וניצחנו את המשחק הזה אמר שאנחנו באמת הולכים לעשות את זה. ניסיתי להסתיר את ההתרגשות אבל לא הייתי יכול. המתח שנפרק היה גדול מלהכיל.

28.8.2011 היום שבו הכל הלך

מה עוד אפשר לומר על המשחק ההוא? ברגע אחד בדקה ה-25 זה נראה היה שבגלל טעות שיפוט כל השליטה שלנו בחלק הראשון של המשחק תלך לפח, ורק זמן קצר מאוחר יותר נראה היה שכל בעיטה של יונייטד לשער – נכנסת. את ה-1-6 הענק ב-2001 לא ראיתי (ובגלל זה הוא אינו ברשימה), והרגשתי שזה היה הפיצוי. זה היה יום מדהים, מטורף, מגוחך לחלוטין. זה היה היום שבו סופית כבר אי אפשר היה לשים את ארסנל ואותנו על אותה מדרגה.

03.11.2012         תגים:     ארסנלמנצ'סטר יונייטד