לנצח את הבלתי מנוצחים

קראו להם ה-Invinvcibles, והם באמת נראו כמו קבוצה בלתי ניתנת להכנעה. לפחות בליגה. מה שלא עשו נגדם, הם הצליחו איכשהו להוציא ניצחונות או לכל הפחות תיקו גם ממשחקים שבהם הם לא היו על המגרש. והרצף נמשך ונמשך, וזה באמת הפך להיות אבסורד. ומנגד, אנחנו נראינו כמו הצל של יונייטד משנים עברו. הייתה תחושה חזקה של סוף עידן – זה באמת היה סוף עידן, אבל השאלה הייתה האם מול כל האתגרים שעמדו בפנינו, נוכל להמשיך להיות שם גדול כפי שהיינו בעשור וחצי האחרון.

זה היה כל כך ברור, כל כך מתאים, שהמשחק ה-50 מאז ההפסד האחרון של ארסנל בליגה, הפסד שבזכותו הבטחנו את האליפות האחרונה שלנו ב-2003, יהיה באולד טראפורד. קצת יותר משנה קודם לכן היינו יכולים וצריכים לקטוע את הרצף הזה עוד בטרם הוא ממש נקרא רצף, כשבסוף ספטמבר 2003 קיבלנו פנדל בדקה ה-90 נגד החראות האלה, ואז כמובן ניסטלרויי החמיץ והתחילה מהומה שלמה, המשחק נגמר 0-0 והם רצו עונה שלמה בלי הפסד ליגה (אבל מצד שני, גם לא ניצחו אותנו כל התקופה הזו).

זו הייתה תקופה בחיים שלי שממש שנאתי את ארסנל. אני חושב שזו הייתה ההרגשה הכללית, זה היה לפני שהתקבלה שם ההחלטה האסטרטגית להפסיק להתחרות על תארים בכל מחיר ולהתחיל לשחק כדורגל אסטטי ונקי שלא מגיע לשום דבר באמת. משחקים נגדם באותה תקופה היו מבחינתי באותה רמה כמו משחקים מול ליברפול, והתחושה לפני המשחק הזה הייתה שחייבים, פשוט חייבים. בלי קשר למצב הכללי, בלי קשר לאליפות או שום דבר שמעבר ליום ראשון בשעה 20:00. חייבים לסתום להם את הפה ולשים סוף לרצף הזה. גם כן רצף, שבו הם הפסידו לנו בחצי גמר הגביע ולצ’לסי ברבע גמר האלופות…

הרגע הגיע. יום ראשון, 18:00. אבל מה? בבית לא היה לנו את ערוצי ה-PPV (באותו שלב שילמת על כל משחק בנפרד), עם אבא שלי לא ראיתי משחקים כבר קרוב לשנה ולא היה לנו מחשב בבית. הדרך היחידה שלי להתעדכן ב-45 הדקות הראשונות הייתה מוקד עדכון התוצאות בלייב של ערוץ הספורט עם יורם ארבל בתפקיד קורא התוצאות. זה הלך משהו כזה- “שלום, הגעתם למוקד התוצאות של טלספורט. לכדורגל, נא להקיש ‘1’” (הקשה על 1). “לכדורגל ישראלי, נא להקיש ‘1’… לכדורגל אירופי, נא להקיש ‘4’” (הקשה על 4). “לכדורגל אנגלי, נא להקיש ‘1’”. כל התהליך הזה היה לוקח סביבות חצי דקה, וזה עוד בלי שהתחילו להקריא את התוצאות, שהלכו בסגנון- “מנצ’סטר יונייטד- אפס, ארסנל- אפס, בדקה ה-עשרים”. זה היה די מותח עצבים.

במשחקים של יונייטד היה לי כלל, לבדוק את המוקד פעם בעשר דקות. כמובן שבמשחקים כמו זה ההמתנה הייתה יותר קרובה לחמש, פשוט כי לא הייתי יכול לעמוד במתח. הסתובבתי בחדר שלי הלוך וחזור, מחכה שעוד 5 דקות יעברו ואוכל להתעדכן. סוף סוף הגיעה המחצית, 0-0, ואני יכול לעבור לשמיעת המשחק בשידור ישיר בתחנת הרדיו העולמית של ה-BBC. הוצאתי את הווקמן (כן עדיין היה דבר כזה!!) שהיה לו גם רדיו AM וכיוונתי לתדר 1323. השידור היה חלש, עם הרבה רעש סטטי, כרגיל בעצם.

המחצית השנייה מתחילה, אני עם אזניות מחוברות ומסתובב בבית בלחץ. אני אשקר אם אני אגיד שאני זוכר משהו ממה שקרה במחצית הזו עד הדקה ה-73, כשפתאום השדר זעק “Penalty to Manchester United!!!”. עם היד אני עושה תנועה של “יש!” וגם קריאה קלה יוצאת מהגרון, אבל המתח כמעט בלתי נסבל. הרי ניסטלרויי עצמו החטיא נגד ארסנל לפני שנה, האם הוא יוכל לעשות את זה הפעם? “And it’s in!!! Manchester United have the lead and Arsenal’s unbeaten run is under threat!”. אבל הם תמיד משווים. תמיד.

מה שקרה אחר כך היו דקות ארוכות (בהרגשה, כי בתכלס היו רק 20) של לחץ, מתח, כסיסת ציפורניים (ואצבעות כשהציפורניים נגמרו) בהמתנה לשלוש השריקות האלה. שיגיע, רק שיגיע… ואז פתאום, “Oh and Alan Smith is clear here on the right, Rooney’s waiting in the center, Rooneyyyyyyyyyyyyyyyyyyyyyyyyyyyyyyy!!!! On his 19th birthday, Wayne Rooney ends Arsenal’s 49-game unbeaten run in the Premier League!!” הייתי בטירוף מוחלט של צעקות, קפיצות, דמעות וערבוביה של רגשות הקלה, שמחה והתרגשות. עשינו את זה, גמרנו לארסנל את הרצף שלהם, נקמנו על מה שהם עשו לנו אחרי החטאת הפנדל של ניסטלרויי.

יש אושר של זכייה בתארים, אושר של ניצחון במשחק קריטי בדרך אל תואר כלשהו. ויש אושר מיוחד שקשור ברגעים בחיים שעומדים בפני עצמם. ולא צריך לקבל שום גביע או צלחת בסיום משחק כזה, לא צריך שיוצמד לקבוצה תואר אחריו. הניצחון מתוק במנותק מההקשר, וזה היה אחד הרגעים הללו.

כחצי שעה אחרי שהמשחק נגמר, אבא שלי בא לאסוף את אחותי הקטנה. הם קבעו להיפגש ולשבת בבית קפה, ואני ירדתי איתה למטה כדי לראות אותו. הוא עמד לצד האופנוע ואירגן איזה משהו כשהגענו. דיברנו, אמרנו את ה”שלום” שלנו והתחבקנו, אבל כרגיל באותה תקופה לא נאמרה מילה על המשחק. רשמית, הוא אפילו לא היה אמור לדעת ששיחקנו. אבל לרגע אחד הסתכלנו אחד לשני בעיניים, והיה שם ניצוץ כזה. שנינו ידענו, גם בלי לומר מילה.

26.10.2012         תגים: