ליהנות מהדרך

חורף 2001 היה תקופה לא קלה עבורי. זו הייתה תקופה שבה יונייטד הייתה, פחות או יותר, מרכז חיי – הדבר שבשבילו הייתי קם בבוקר, ולשעתיים השבועיות הייתי מחכה משבת בערב ועד שבת אחרי הצהריים. לא היה משהו אחר. ולכן, כשיונייטד שגם כך פתחה את העונה לא טוב הפסידה שלושה משחקים רצופים ומצאה את עצמה במקום התשיעי, 11 נקודות מליברפול בצמרת כשמתקרבים לנקודת האמצע של העונה, הגעתי למצב שאיבדתי שעות שינה במחשבה על “המצב”.

זו הייתה תקופה קצת שונה מהיום. לא היו שייח מנצור ואברמוביץ’, ויונייטד זכתה בשלוש אליפויות רצופות והייתה פייבוריטית לשבור את השיא ולזכות גם בפעם הרביעית. ולכן ההתפרקות המוחלטת בארבעת החודשים הראשונים של העונה היכתה בי כרעם ביום בהיר. וההלם היה קשה. ישבתי בבית וצפיתי בקלטת (כן, כן, קלטת) האליפות של העונה הקודמת, ותהיתי – האם הזמנים הטובים נגמרו?

ואז זה קרה. השבוע שלאחר ההפסד השלישי הרצוף, 1-0 לווסט האם בבית, היה השבוע של חנוכה. למשך השבוע ההוא עבדתי, אז כתלמיד י”ב, במחסן של החברה בפתח תקווה שאחד מאחיי הגדולים עבדו בה. ביום רביעי של השבוע יונייטד אירחה את דרבי קאונטי הנאבקת על חייה בתחתית, וליברפול אירחה את פולהאם, העולה החדשה שהפתיעה וניצבה במרכז הטבלה. באותו ערב ערך דוד שלי את מפגש חנוכה המסורתי של המשפחה ולכן התעדכנתי על המשחק דרך “טלספורט” – קו הטלפון בו שמעת את יורם ארבל מקריא תוצאות.

שוב יורדים מנוצחים, מודל 2001

וזה היה מדהים, לשמוע ולהרגיש את ההתפוצצות של הקבוצה באותו ערב. “מנצ’סטר יונייטד- אחת, דרבי קאונטי- אפס, בדקה ה-שישית”, “…שתיים… אפס, בדקה ה-עשירית”, כך זה המשיך ולבסוף יונייטד הביסה את דרבי 0-5. אבל ההפתעה הגדולה הגיעה מאנפילד, המבצר של ליברפול שכבשה בכל משחק בית, כולל הניצחון 1-3 עלינו בנובמבר, עד אותו ערב. “ליברפול- אפס, פולהאם- אפס, תוצאת סיום”.

באותו לילה ישנתי טוב בפעם הראשונה בהרבה זמן. למחרת בבוקר הלכתי לעבודה עם הרגשה שונה לגמרי לגבי העתיד. בדרך הקשבתי לרדיו באזניות, זה היה בדיוק בתקופה שבה השיר “דרכנו” של יענקל’ה רוטבליט חודש ע”י שחקניות התכנית “הבורגנים”. ופתאום השורות נגעו בי. “השקט חזר, רואים לפי החיוך; סערה הייתה, הנה חלפה לה”, ובפזמון “עוד שדות פורחים יש לפנינו, עוד הרים גבוהים, צונני פסגות”. עד היום השורות האלה נוגעות בי, ולא בגלל שהשיר או הביצוע כ”כ מוצלחים, אלא פשוט בגלל ההקשר של אותו הבוקר.

ואכן, הסערה חלפה. לניצחון על דרבי התווספו שמונה רצופים (אחד בגביע), ועם כל מחזור יונייטד הלכה וצמצמה את הפער מהצמרת, עד שכבשה אותה ב-13 בינואר.

אמנם, בסיום אותה עונה לא זכינו באליפות (למעשה לא זכינו בכלום, וסיימנו לראשונה בפרמייר ליג מחוץ לשתי הראשונות), ועדיין עונת 2001/2 זכורה לי כאחת המרגשות והחשובות שלי בתור אוהד. היא לימדה אותי ליהנות מהדרך ולא לחשוב כל הזמן על התוצר הסופי. יכול להיות שנסיים את העונה הזו ללא אליפות. יכול להיות אפילו שהמשחק האחרון שלנו בליגת האלופות העונה יהיה האחרון לזמן מה.

אבל תסתכלו מסביבכם. בהרכב שלנו משחקים זה לצד זה שחקן ששיחק בכל אחת מעונות הפרמייר ליג, יחד עם שחקן שנולד כמה שנים טובות אחרי שאותו שחקן ערך את הופעת הבכורה שלו בקבוצה. יחד עם שחקן שמחלים ממחלה כרונית שבדרך כלל משביתה אנשים רגילים, שלא לדבר על אתלטים באחת מליגות הכדורגל התחרותיות בעולם. יחד עם מגן צעיר שעשה טעות קריטית בשניות הראשונות של גמר האולימפיאדה בכדורגל בקיץ שעבר, מול עיניו הבוחנות של כל העולם, והפך את הטעות הזו לקרש קפיצה לקריירה שלו. יחד עם שחקן שפיטר את הסוכן שלו כי הוא ניסה לארגן לו מעבר לקבוצה שכולם קוראים לה “הטובה בהיסטוריה”. יחד עם דני וולבק הנסיך המדליק מלונגסייט. יחד עם רובין ואן פרסי, שחקן שתוך שנייה וחצי קלט את רוח המועדון.

זו תקופה מרגשת להיות אוהד יונייטד, תיהנו ממנה.

24.12.2013         תגים:     israeli redsמנצ'סטר יונייטדמנצ'סטר יונייטד בישראל