לא צודק, לא אכפת. זו דרך העולם

נתחיל מהסוף: לא הגיע לנו לנצח. שיחקנו נוראי. עד כאן העובדות.

אבל החיים הם לא (רק) שחור ולבן. כן, בעולם מושלם היינו מפסידים את זה. אבל העולם לא מושלם. ככה זה שחיים בעולם של ג’ורג’י בסט.

איך זה קשור? כי כמו הצפון אירי האגדי נראינו כמו שיכורים. נראינו כמי שזקוקים להשתלת כליה בדחיפות, או שיאבד עלינו הכלח.  לעתים זה הרגיש כמו עוד מקרה אבוד. אבל איכשהו תמיד קיבלנו תזכורת לרגעים המבריקים, שבעטיים היה שווה לסבול את כל זה. תמיד הגיע סקולס עם המסירה הנכונה, תמיד הגיע קגאווה וקרע את עצמו (שינג’י לאנגווה מישהו?), תמיד הגיע ולנסיה והראה איך מנצחים את העולם על רגל אחת, תרתי משמע.

כן, החיים הם לא (רק) שחור ולבן. כן, בעולם מושלם היה נגמר כאן 3-0 להם. אבל העולם לא מושלם. כמו ג’ורג’י: הוא פגום, מלא בעיוותים של מה שהיה צריך להיות האמת המוחלטת וחסר צדק, אבל עם כל כך הרבה קסם, כל כך הרבה רגעים שמרכיבים את השלם והופכים את הכל ליותר טוב, או לפחות נורא.

אז תרימו את הראש, רבותיי. את הראש, ואת הדגל, כי למרות שלא הגיע לנו לנצח, ולמרות ששיחקנו נוראי, יש עובדה אחת שמתפספסת בין כל הפסימיזם הכל כך יונתן קאהני הזה, עובדה שכותב שורות אלה מסרב לתפוש את עצם אמיתותה: ניצחנו באנפילד. חמש השנים האלה הגיעו לסיומן. לא עוד התרפקות על גולים של טבז ואושיי. ממשיכים הלאה.

ולזה, רבותיי, אין מחיר שבעולם. ברוך הוא וברוך שמו שיצרנו בעולמו של ג’ורג’י בסט.

הבהרה: שום תושב מודיעין לא נפגע במהלך כתיבת טקסט זה.

העולם שלו, והוא העולם

24.09.2012         תגים:     אנפילדיונייטדליברפולמנצ'סטר יונייטדמשחק חוץ