זה עניין אישי

עד 2001 הייתי די אדיש לליברפול. כן, שנאתי אותם כי הבנתי שאוהדי יונייטד שונאים את ליברפול, אבל בתכלס לא ממש היה איכפת לי מהם. רק פעם אחת, ב-97, חוויתי מירוץ לאליפות עם ליברפול ואז די הבטחנו את האליפות על הדשא שלהם. ומאז ליברפול הלכה והתדרדרה, והתוצאות הטובות שהם השיגו מולנו מאז עונת הטרבל לא ממש הזיזו לי.

ואז הגיע ה-4 בנובמבר 2001. זה היה יום ראשון בצהריים, משחק באנפילד. אני כמובן הברזתי מהלימודים ופגשתי את אבא שלי בפאב הקבוע שלנו לצפייה במשחקים, המאש. כרגיל, סיפרתי לו משהו על זה ששחררו אותנו מוקדם והוא לא שאל יותר מדי שאלות. בשלב הזה אני חושב שזה גם לא ממש עניין אותו, הוא – כמוני – ויתר על קריירת התיכון שלי. ישבנו שנינו עם עוד כמה אוהדי יונייטד ועוד הרבה אוהדי ליברפול, וראינו אותם מכסחים לנו את הצורה. אוון העלה אותם ליתרון אחרי איזה חצי שעה וריסה (עד היום אני לא יכול לשמוע את השיר “Hey Baby” של DJ OTZI) בעט טיל מטורף ועשה 0-2 לפני המחצית. בקהאם צימק מוקדם במחצית השנייה ותוך דקה אוון העלה ל1-3 וזו גם הייתה התוצאה בסיום.

התוצאה הייתה כואבת, אבל היא לא הייתה מה שהכי הפריע לי באותו יום. מה שבאמת היה קשה היה ארבעים ומשהו הדקות של sheer abuse שאכלנו מאוהדי ליברפול האנגלים שישבו בפאב. כילד בן 17 שעדיין היה בתהליך למידה והכרה של הקבוצה לא הבנתי חצי מהדברים ואת החצי השני אני לא זוכר, אבל אני זוכר שזה פשוט הרגיש כאילו מישהו יושב לך על האוזן וצורח לך כמה שאתה חרא. זו הייתה אחת החוויות הכי נוראיות בחיי, וכשעליתי על האופנוע של אבא שלי מחוץ לפאב אחרי המשחק אני לא אשכח שעברה לי בראש המחשבה, “אנחנו עוד ננקום”.

בדקתי מתי המשחק השני נגד ליברפול וספרתי את הימים. יונייטד בינתיים שקעה עד למקום תשיעי בתחילת דצמבר ותוך חודש וחצי חזרה לפסגה, ובדיוק מתי שבפעם הראשונה באותה עונה היינו ראשונים עם פער על מקום שני, בדיוק אז הגיע המשחק השני. עם כל שקיעה שעברה ידעתי, פשוט ידעתי שרגע הנקמה קרב. הם יגיעו לאולד טראפורד ואנחנו נקרע להם את הצורה. כשחזרתי הביתה מהלימודים ביום שלישי, 22 בינואר 2002, השמש בדיוק נעלמה מעל הבניינים ואני אמרתי לעצמי שזו השקיעה האחרונה שאראה עם ההרגשה הזו.

הגענו למאש משהו כמו שעתיים לפני המשחק. היינו בין הראשונים, אבל תפסנו מקום בפינה, איפה שהיום יש כמה שולחנות ארוכים ופלייסטיישן, אז היה שם שולחן פינתי קטן ממש מתחת לאחת הטלויזיות. היה שם MUTV. לא ממש הכרתי אז שירים של יונייטד, אבל עם מה שהכרתי התחלתי לחמם את הגרון. ואולי אני זוכר את זה בהגזמה, אבל אני זוכר אולי עוד 5-6 אוהדי יונייטד, ומעבר לזה הפאב החל להתמלא באוהדי ליברפול. מי שהיה במאש יודע שהמקום אמנם לא גדול, אבל הוא יכול להכיל לא מעט אנשים, ובאותם ימים הוא היה יכול להכיל אפילו יותר מהיום. הפאב היה מפוצץ באוהדי ליברפול.

המשחק התחיל, יונייטד שלטה. ואני מתכוון, ממש שלטה. בזכרון שלי, ישבנו על השער של ליברפול. והחראות האלה, עם ההגנה של הופייה, ריסה וקראגר (כל אחד מהשמות עושה לי בחילה ומעביר בי צמרמורת בו זמנית) הם נראו חזקים. אבל ישבנו עליהם. והייתי בטוח שנשבור אותם. ממש בטוח, זה יבוא. במחצית הלכתי לשירותים, אחד מאוהדי יונייטד הבודדים שהיו בפאב שאל אותי מה אני חושב שיהיה, אמרתי שננצח בטוח. הוא אמר שהוא לא יודע, נראה שעל המשחק הזה כתוב 0-0, אמרתי לו שלא ידבר ככה.

יונייטד המשיכה, ואני המשכתי להיות בטוח שננצח. צעקתי, שרתי, קפצתי, והאוהדים של ליברפול צעקו חזרה. ואז זה קרה. בדקה ה-85 המשחק עבר להילוך איטי. לא, העולם עבר להילוך איטי. כדור של ליברפול הגיע לתוך הרחבה, דני מרפי עמד באחד על אחד מול בארטז והקפיץ מעל השוער הנמוך. הכדור נכנס. העולם חזר לנוע כרגיל שנייה אחרי השער, הפאב היה בכאוס מוחלט של אוהדי ליברפול באקסטזה. אחת המלצריות, כנראה איזו תיירת אנגליה כמו אלה שהם העסיקו באותה תקופה שהייתה ABU, קפצה לי מול הפנים עם חיוך שטני.

הדבר הבא שאני זוכר הוא את אבא שלי גורר אותי החוצה מהפאב בעוד אני צורח על כמה עשרות אוהדי ליברפול. לא זוכר מה קרה בין השער ליציאה שלנו מהפאב, לא זוכר מה צרחתי ואיך קרה שלא פוצצו אותי במכות, אבל את הרגע שיצאנו מהפאב אני לא אשכח. מהמהומה שבפנים פתאום נזרקנו החוצה לקור התל אביבי החשוך של סוף ינואר. באותה תקופה בשעות כאלה היה לוקח בערך 25 דקות להגיע ממאש לבית של אמא שלי ברעננה, ובמשך 25 הדקות האלה שררה דממה. אבא שלי לא אמר מילה, אני לא אמרתי מילה. לא היה כבר דבר להגיד.

אבל מאותו היום, כבר לא הייתי אדיש לליברפול. כבר לא שנאתי אותם “סתם, כי צריך”. שנאתי אותם, לא משנה באיזו תחרות הם שיחקו ומול מי, רציתי שהם יובסו. שנאתי את הפרצוף המתבכיין של ג’רארד האפס ואת פינוקיו המטומטם הזה, שנאתי את הוייה ואת בניטז ואת קראגר, את ריסה ואת הופייה ואת שמיצר, את טורס ומסצ’ראנו, את פאקין דני מרפי ואת אוון, את כולם. אבל יותר מכל את האוהדים שלהם ואת החרא שאכלתי מהם באותם שני משחקים. אז כן, אנחנו נוכל גם 100 שנה לרוץ לאליפות עם סיטי, צ’לסי וארסנל בעוד ליברפול ידשדשו אי שם בקונפרנס, אבל בהתעלם מגמרים משחקי אליפות וכו’ לא יהיה משחק אחד בודד שאני ארגיש מאושר לנצח כמו משחק באנפילד. זו פשוט הרגשה שקשה לתאר במילים. ועבר יותר מדי זמן מאז שהרגשתי את זה.

20.09.2012         תגים:     בקהאםליברפולמנצ'סטרמנצ'סטר יונייטד