השבוע שלי במנצ’סטר – מנוריץ’ ועד השופט הטורקי

Asaf

טור אורח, והפעם: אסף אזון – ‘!They are never,NEVER give up’

איך אפשר לסכם שבוע כל כך מטורף ומלא ברגשות מטורפים?
כידוע (או שלא) חזרתי אתמול משבוע במנצ’סטר אחרי צפייה במשחק הליגה מול נוריץ’ ובמשחק גביע האלופות מול ריאל מדריד.
זו בסה”כ הפעם השנייה שאני נוסע למשחקים של הקבוצה,ולמרות זאת הרגשתי בבית.
העיר חמימה, ביתית ומזמינה והקבוצה שלנו מתאימה לעיר הזאת כמו כפפה.

יום לפני המשחק הראשון ביקרתי באצטדיון לראשונה באותו שבוע על מנת לנסות ולתפוס את השחקנים לתמונה משותפת, וההיענות היתה יפה גם הפעם.
הצלחתי לתפוס לתמונה משותפת את אוואנס, סמולינג, אברה, אנדרסון וקגאווה שכנראה את ההשראה לשלושער יום למחרת שאב ממני
בנוסף, גולת הכותרת שלי אישית היתה לחיצת היד עם פרגוסון.
הסר כמו ברוב הפעמים אני מניח לא עוצר להצטלם, אלא רק עבר לסשן חתימות זריז. בכנות, חתימה זה אחלה, אבל בעיני לפחות זו מזכרת חביבה, אך לעומת זאת, כמו ישראלי חצוף ביקשתי “Sir Alex, Please, I just want to shake your hand”,מאמן הכדורגל הגדול בכל הזמנים הסתכל לי בעיניים, הושיט יד ולחץ לי את היד.
המשחק מול ריאל התגמד לעומת הרגע האדיר הזה.

בבוקר המשחק מול ריאל, האווירה הורגשה בכל פינה בעיר, אוהדי ריאל כבר כאן, בחבורות גדולות שרים וצבעוניים ומצטלמים אם אוהדי יונייטד בתמונה משותפת.
כבר בכיכר פיקדילי התחילו למכור את צעיפי המשחק ומרצ’נדייז אחרים, מיותר לציין שאלו נחטפו במהירות.
פשוט מדהים לראות איזה תרבות ספורט בכלל וכדורגל בפרט יש בעיר הזאת, לתייר מזדמן לא היה ספק שהיום קורה משהו גדול, ענק!
מחירי הכרטיסים המריאו למקומות מטורפים, מגוחכים אפילו, נתקלתי בלא אחד שרכש כרטיס במיקום בינוני במקרה הטוב במחירים של 600-700 פאונד – מטורף!

לפני המשחק התאספנו בסם פלאטס שהיה שעתיים וחצי לפני המשחק מפוצץ כמו שלא ראיתי (לפחות משתי הפעמים בהם הייתי שם),ויעידו החבר’ה שהיו איתי שם שהיה פשוט היסטרי.
שירה אדירה, מעגלי אוהדים שיכורים ששופכים את הבירה לכל עבר ומרימים את המקום לשמיים.
חוויה אדירה בפני עצמה.

אני והחברים במשחק נגד ריאל. צילום: שלמה כהן

 
את המשחק עצמו כולנו ראינו, לא זכור לי כבר הרבה זמן משחק טקטי מבריק כמו ששיחקנו במשך 55 דקות, ביטלנו לחלוטין את רונאלדו ושות’.
כל זה נעשה עם רוני על הספסל וילד בן 39 שרץ יותר מכל 21 השחקנים האחרים על המגרש גם יחד.
על הדקה ה-55 אין מה להרחיב, למרות האמונה הגדולה בקבוצה שלי, היתה תחושה שמשהו רע עומד לקרות, בעיקר לאור ההתפרקות הכמעט טוטאלית שלנו במשך רבע השעה שאחרי ההרחקה ועד המהפך של ריאל, נושא לדיון בפני עצמו.

עשר דקות לסיום, אוהדי יונייטד מתחילים לעזוב ומשאירים אותי שוב פעם מאוכזב מהמיתוס שנשבר שהאוהדים האנגלים נשארים להגיד תודה לשחקנים.
האנגלים כנראה שינו סדרי עדיפויות ומעדיפים לחזור הביתה שעה קודם ולא להגיד תודה לשחקנים דווקא אחרי משחק כזה.
אני כמובן נשארתי, מחאתי כפיים עם גאווה גדולה, אין לי ספק שמקומנו היה בשלב הבא, אין לי ספק שהיינו טובים יותר ואלמלא ההרחקה אני בטוח שהיינו שם.יצאתי מהמגרש מתוסכל, מאוכזב, מרוסק אבל בעיקר גאה, כי למרות הכל, מנצ’סטר יונייטד הוא עדיין מועדון הכדורגל הגדול והמפואר בעולם!

רוצים גם אתם לכתוב טור דיעה מעניין לאתר של היזראלי רדס? שלחו מייל לבארי או לפליקס עם הטור שלכם, ונבדוק אם הוא מתאים. 

10.03.2013         תגים: