הניצחון באיתיחאד: האם סר אלכס התעורר משנתו?

טור אורח, והפעם: אלכס בנאיש – ‘Love United, Hate ‘We’ll Never Die

טור כזה אני חייב להתחיל קודם כל בברכה: מזל טוב לאוהדי יונייטד! אני לא יודע עדיין מה יותר חזק: השמחה על הניצחון והדרך שבה הוא הושג, או השמחה לאיד על הפרצופים המתוסכלים של כל מי שקשור לסיטי. האם זה משנה בכלל?

בכל מקרה, לענייננו. המשחק הזה, כמו רוב הקלאסיקות של יונייטד, היה כמו רכבת הרים. שוב הקבוצה העבירה אותנו בין מתח, לצהלה, לדאגה, לאכזבה, ולבסוף ל(עוד) התעלות רוח. אבל כשאני שוב מעביר את המשחק בראש, הרגע שאני הכי לוקח ממנו (כמובן אחרי הווינר הענק של רובין ואן פרסי), זה השער המשווה של זבאלטה וההרגשה שבאה אחריו. 5 דקות לסיום, לפני שיודעים איך זה באמת הולך להסתיים, האכזבה ענקית, ולמרות שאני נוהג לא לקלל ליד ההורים שלי, חינוך רוסי וזה, פלטתי “ססס****ק!” מכל הלב בנוכחות אבא (לא אוהד יונייטד) ברגע שזה נכנס.
אבל משהו היה שונה ברגע האכזבה הזה, לעומת רגעים דומים בשנתיים האחרונות או יותר. לא הרגשתי אכזבה מהקבוצה, או משחקן מסויים, אלא – בשבילם. לא אמרתי “איך זרקתם את זה”, אלא היה לי צר בשבילם כי הם קרעו את התחת כל המשחק ועדיין ספגו שני שערים שלא היה הרבה מה לעשות נגדם.
כי במשחק הזה, בפעם הראשונה מזה זמן רב, ראיתי את יונייטד שאני רוצה לראות.

איך זה קרה?

אל התשובה אני חושב שהגעתי בגדול במחצית הראשונה, והשניה, שאמנם הייתה פחות טובה מבחינת יונייטד עד לדקה 92, תמכה בתיאוריה. כל הקבוצות של אלכס פרגוסון וגם של סר אלכס פרגוסון, כמובן עם הבדלי איכות ותקופות מעבר כאלה ואחרות, הציגו תמיד טביעת אצבע של מאמן שבונה קבוצה עם יסודות קבועים. שנים על גבי שנים, עם סגל שהתחלף והתחדש, היינו רואים את אותה היציאה הכמעט אוטומטית מהגנה להתקפה, את שיטת המשחק הברורה שפרגי בנה לפי השחקנים שברשותו, שלא מנעה חופש יצירתי שניתן לחלוצים או שחקנים תוקפים, ובעיקר את הרעב האין סופי לנצח משחקים שלא נראה שיש לנו איך לנצח. בעיקר בשנתיים-שלוש האחרונות, אצל הרבה אוהדים חילחלה ההרגשה שהאחיזה המוחלטת של הסר במה שקורה על המגרש, מתרופפת. בין זריקת יתרונות לפח (במילה: אברטון), לבין שיטת משחק מעורפלת משהו ומשחק שהרבה פעמים היה אפרורי וחסר רעיונות, לבין שחקנים שברור שיש להם את היכולת, אבל אולי לא את המשמעת ואת רמת ההשקעה שהתרגלנו אליהן. ראינו את הקבוצה באירופה- איטית, מובכת מול שחקנים מהירים וחכמים, והסתכלנו על המאמן שלנו שנשאר על הספסל ברגעי מפתח, בזמן שצעירים ממנו מתרוצצים על הקו ומגיעים להישגים.

סר אלכס פרגוסון והקפטן שלו חוגגים דקות לאחר הניצחון במגרש הכי קשה באנגליה

 

גם במשחק הזה (לפחות ממה שהראו מצלמות סקיי) פרגי ישב על הספסל רוב הזמן. ההבדל הוא, שהפעם את העבודה הוא עשה הרבה לפני שריקת הפתיחה.

אני לא יודע איך וכמה אפשר לעשות בימים ספורים בקבוצת כדורגל (מאז רדינג ועד לסיטי), אבל את מה שקרה בקארינגטון בשבוע שעבר אפשר לתאר רק בצורה אחת: הטירונות הכי אפקטיבית שהועברה איפשהו בעולם בשבוע הזה.
האם ראינו קבוצה ששוטפת את המגרש? האם היממנו את סיטי כל כך שביטלנו לחלוטין את האיום שלהם? ממש לא. אבל – בכל שלב במשחק הזה, ראינו קבוצה שכל אחד ואחד משחקניה יודע את התפקיד, שומר על רוגע במצבי לחץ, רץ בלי הפסקה ובא לעזור לחברים שלו גם בהגנה וגם בהתקפה. ראינו קבוצה שהפכה דף. ואם אחת משתי הקבוצות על המגרש הייתה בעלת הברק, הוסיפה למשחק את הפלפל – גם זו הייתה בהחלט יונייטד. הניצוץ הזה הוצת על ידי ההפתעה השניה – בחירת המערך וההרכב.
כולנו זוכרים את השליליות הנוראית שבה פרגי ניגש למשחק באיתיחאד בעונה שעברה – כמו גם להרבה משחקים גדולים בשנים האחרונות. העונה סיטי נשארה חזקה מאוד במרכז המגרש, יונייטד לא קנתה את הקשר שכולנו משוועים לו, ולאחרונה נעשו ניסויים עם 4-3-3. בנוסף, הפציעות של אנדרסון וקלברלי הובילו את כולנו לחשש שהסיכוי הכי טוב שלנו להינצל מדריסה באמצע המגרש יהיה ג’ונס/פלטשר-קאריק-סקולס, מחשבה לא נעימה בכלל. וראו זה פלא: פרגי עלה עם שני החלוצים הכי טובים, אשכרה בעמדה המיועדת שלהם, שני שחקני אגף טבעיים (שאחד מהם הבריא באורח פלא בזמן למשחק), וכמובן באמצע עם שני קשרים בלבד, שאחד מהם הוא קלברלי (עוד “פצוע”), שכנראה יעבור עוד הרבה זמן עד שנוכל לקרוא לו “הגנתי”. ובתום 90 דקות? לא נדרסנו! להיפך, ראינו כנראה את 90 הדקות הכי טובות של יונייטד העונה.
אין ספק שהיו כמה סטאר פרפורמרים במשחק: יאנג, שהשקיע כמות אנרגיה בהתקפה והגנה במשחק כמו שלושה שחקנים אחרים, ריו, אולי בהופעה הגדולה האחרונה שנראה ממנו, כמובן גם רוני וואן פרסי בניצול הזדמנויות מדהים. אבל מה שהכי עבד לנו במשחק הזה, הוא החזרה לעקרונות והגישה שהם כל כך פרגי: המערך והשחקנים פחות חשובים, אם כל שחקן מקבל את ההוראות ויודע את התפקיד שלו, מרגיש מספיק בטוח בעצמו כדי לעשות את הדברים הנכונים, משאיר כל טיפת זיעה על המגרש ומחפה על החבר לקבוצה. ומצד שני, כשיש מספיק שחקנים התקפיים על המגרש, הם ידעו להגיע להזדמנויות ולנצל אותן. זוהי מנצ’סטר יונייטד של אלכס פרגוסון ששבתה אותנו כאוהדים.

הרמה כמובן יכולה להשתפר בהמשך, ומצד שני גם לרדת כבר במשחק הקרוב, את העתיד קשה לנבא. אבל יכול להיות שראינו את ההתעוררות, ואת תחילתה של החזרה לגדולה. ולא רק על הניצחון המתוק צריך לשמוח, אלא על זה שקיבלנו את מה שהתכנסנו לראות – מנצ’סטר יונייטד פוטבול קלאב.

MANCHESTER IS RED

רוצים גם אתם לכתוב טור דיעה מעניין לאתר של היזראלי רדס? שלחו מייל לבארי או לפליקס עם הטור שלכם, ונבדוק אם הוא מתאים. 

11.12.2012         תגים:     בלוג אורחדרבימנצ'סטר יונייטדמנצ'סטר סיטיסר רלכס פרגוסון