הדור הנעלם

בספטמבר 2011 התראיין סר אלכס פרגוסון לביביסי. אחד הדברים עליהם דיבר פרגי היה ההפסד לברצלונה בגמר 2009 והדרך בה אופי ההפסד (כלומר, הצורה שבה לאורך רובו המכריע של המשחק יונייטד נראתה נחותה בהרבה לעומת בארסה) השפיע על תכנון הקבוצה לשנים הבאות, מה שהתברר כקבוצה האחרונה של פרגוסון. המנג’ר דיבר על כך שההחלטה הייתה להתמקד בצעירים, ובמבט לאחור אכן ניתן לראות את המגמה הזו במדיניות ההעברות של יונייטד.

מגן הקהילה מול מנצ’סטר סיטי באוגוסט 2011 היה, במובנים מסויימים, פסגת ההגשמה של החזון הזה. יונייטד שלטה לאורך המחצית הראשונה, אך נחשפה פעמיים להתקפות מתפרצות של סיטי וירדה להפסקה בפיגור 2-0. במחצית פרגוסון ערך שלושה חילופים – הוא הכניס את פיל ג’ונס, טום קלברלי (שניהם בהופעת בכורה ביונייטד) וג’וני אבנס. אלה הצטרפו לסמולינג, וולבק ודה חאה – ושישה מהאחד עשר של יונייטד היו בגיל 23 ומטה. הצעירים על המגרש הצטרפו לנאני ואנדרסון שפרחו, ובעזרת כדורגל מהיר ומסירות קצרות יונייטד הפכה את התוצאה וניצחה 2-3 משער של נאני בתוספת הזמן. לאורך השבועות הקרובים נראה היה שמבשיל ביונייטד דור צעיר שמשחק כדורגל התקפי, מהיר וחודר.

כשלושה שבועות לאחר הניצחון במגן הקהילה, בדרך חזרה מהמפגש הענק נגד טוטנהאם שאורגן ע”י מועדון האוהדים ואפסון, דיברתי בתשוקה עם מישהו על תחילת העונה של יונייטד. הצעירים האלה שפתאום התפתחו מול עינינו, עם שמחת הכדורגל שלהם, הפכו את שאלת ההתמודדות שלנו עם הכסף של סיטי לפחות בוערת. כמובן שזה היה קל לדבר אחרי ניצחון 0-3, אבל באמת הרגשתי שבפעם הראשונה אחרי כמה שנים יונייטד לא רק מצליחה, אלא גם מרגשת, מבחינת הסגנון וגם מבחינת שילוב הצעירים.

זה לא היה רק הצעירים, כאמור, שנראה היה שמשתלבים נהדר. קל לשכוח את זה מנקודת המבט של היום, אבל בקיץ 2011 עדיין היו לא מעט תקוות סביב אנדרסון, לו הוא רק יוכל לשמור על עצמו כשיר, ונאני אם רק יוכל לייצב את הכושר שלו. אשלי יאנג שהובא מאסטון וילה נראה היה כמו ווינגר מהסוג החדש, כזה שיודע לחתוך למרכז וגם לכבוש. ושחקנים כמו ולנסיה וצ’יצ’אריטו סיפקו ליונייטד גיוון חשוב. הכל היה נראה נפלא, אבל באותה מהירות שבה ניצתה התקווה הזו לאורך מספר שבועות באותו הקיץ, כך היא התנפצה.

זה התחיל עם הפציעה של קלברלי מול בולטון. פציעה שבתחילה היה נראה שתשאיר אותו בחוץ מספר שבועות, אך אלה הפכו מהר מאד לחודשים, ובמבט לאחור הפציעה שינתה את קלברלי כשחקן. בתקופת ההשאלה שלו בוויגאן ב-2010/11 כבש קלברלי 3 שערים ובישל שניים נוספים ב-19 משחקים. בפתיחת העונה הראשונה שלו ביונייטד, לפני הפציעה, הספיק קלברלי לבשל עוד שניים בחמישה משחקים. אך בכל העונה השנייה שלו בקבוצה בישל קלברלי 3 שערים ב-27 הופעות. העונה קלברלי בישל שער אחד בלבד ב-36 הופעות ביונייטד. המספרים האלה הם רק שיקוף של מה שכולם רואים על המגרש. קלברלי הפך משחקן התקפה מסוכן שתרומתו התבטאה גם הרבה מעבר למספרים, לשחקן שנעלם על המגרש ושלא מוסיף למשחק ההתקפה או ההגנה.

הפציעה שגמרה לקלברלי את הקריירה בטרם היא באמת החלה

דני וולבק, עוד הבטחה גדולה של קיץ 2011, גם הוא נראה כאכזבה. אצל וולבק הסיפור קצת שונה מזה של קלברלי; בעוד קלברלי קיבל את ההזדמנויות, התפתחותו של וולבק כחלוץ נפגמה קשות על-ידי ההחתמה של רובין ואן פרסי בקיץ 2012, החתמה שסימנה סטייה של פרגוסון מהחזון של יונייטד בשנים האחרונות. ההחתמה של ההולנדי, בעוד ללא ספק היוותה גורם מכריע בהשבת האליפות, גרמה כנראה נזק בלתי הפיך לקריירה של וולבק, שהוסט לאגף וכך נמנעה ממנו האפשרות לפתח את התחום האחד בו הוא היה חלש – הסיומת.

וולבק – האם פספס את ההזדמנות להיות גדול באמת?

ג’ונס וסמולינג עדיין נראים כמו שני בלמים מצויינים, אבל בדומה לוולבק (אם כי לא בצורה מוחלטת כמוהו) נמנעת מהם האפשרות לקבל מספיק דקות בעמדה הטבעית שלהם (בלם) והם נמצאים בסכנה של להפוך לשחקנים שעושים את העבודה בכל מיני עמדות, במקום להיות שחקנים ברמה עולמית בעמדה אחת. ג’וני אבנס נראה, לאחר הכרטיס האדום בדרבי ההוא, כמי שלקח את הרגע הזה ובנה עליו, אך העונה נראה שכמו לא מעט שחקנים הוא חווה נסיגה, ועושה יותר מדי טעויות.

מבין כל הצעירים, נראה שרפאל דה סילבה מסמל כרגע את ההצלחה המוחלטת היחידה. אמנם, כמו רבים מחבריו, הוא חווה נסיגה העונה, אבל כשמשווים את רפאל של היום לזה שראינו עד גמר האולימפיאדה ב-2012, קשה להאמין איזה מרחק הברזילאי עבר בתוך פחות משנתיים. זה גורם לכישלון של אחיו התאום, שפתח בהרכב בגמר ליגת האלופות ב-2011, להיראות עוד יותר כואב.

לתסכול מאי-התפתחותם של הצעירים מצטרף הייאוש הסופי מחלק משחקני הרכש שהקבוצה הראשונה שלאחר פרגוסון הייתה אמורה להיבנות סביבם, כנראה, לפי התכנית של פרגוסון ב-2011. אנדרסון כבר שוחרר לאחר שנראה היה שיונייטד רק מחפשת את מי שיהיה מוכן לקחת אותו, נאני ספג מוקדם יותר העונה שריקות בוז מהקהל באולד טראפורד, מאורע נדיר ביותר עבור שחקן יונייטד, ונראה שעצם הקראת שמו של אשלי יאנג בהרכב הפותח גוררת אנחות תסכול בקהל.

הרכב מגן הקהילה 2011 - הרכב שיגרור אנחות תסכול כיום

הרכב ה-2-8 – הרכב שיגרור אנחות תסכול כיום

כל זה אינו בא להוסיף על כל מה שנאמר על הסגל שפרגוסון השאיר ביונייטד. הדיון הזה אינו רלבנטי, ומוטב להשאיר אותו, כמו את הכהונה הקצרה של דייויד מוייס, מאחורינו. מה שלדעתי דווקא צריך לקחת מהשנים האחרונות של הכהונה של פרגוסון זו החשיבה הנכונה שלו מבחינת החזון, כי זה לדעתי הדבר החשוב ביותר שצריך לחפש במנג’ר שיוביל את יונייטד חזרה למקום בו היא צריכה להיות.

לפני כשנתיים, חודש לאחר שברנדן רוג’רס החל את הקריירה שלו בליברפול, והקבוצה פתחה את העונה עם 0 נצחונות בחמשת המשחקים הראשונים, כתבתי טור על רוג’רס שכותרתו הייתה “פרגוסון של מרסיסייד”. הדבר שהוביל אותי לכתיבת הטור לא היה סוג הכדורגל שרוג’רס האמין בו, כי אני חושב שסוג הכדורגל הוא פחות חשוב כשמסתכלים על סיכויי ההצלחה של מנג’ר. הדבר החשוב הוא חזון, לקחת קבוצה שמורכבת מדאונינג, הנדרסון וקארול, ולראות מראש איך אתה הופך אותה לקבוצה שתהיה מבוססת על קוטיניו, סטרלינג וסטאריג’. הדבר החשוב השני, אותו רוג’רס הפגין העונה, הוא גמישות, לדעת שעם כל הדיבורים על ריאקציונריות כתכונה שלילית של מנג’ר, לעתים זו מעלה להתאים את עצמך ליריבה.

השם של המנג’ר הבא פחות חשוב לי. אני לא חושב שאני מספיק מכיר מנג’רים מחוץ לאנגליה בשביל לומר “איקס מתאים”. אחרי מחשבה רצינית בנושא, גם יחסי האנוש שלו הם משניים. פרגוסון היה מנג’ר מאד עימותי והוא הצליח – זה היה בגלל ששחקנים האמינו בו ובדרך שלו. ואלו הדברים הקריטיים שצריכים להיות במנג’ר הבא של מנצ’סטר יונייטד – חזון עם גמישות ואמונה של השחקנים. עם שני אלה, גם עם סגל יחסית חלש (ואני מדגיש את המילה יחסית, כי זה עדיין הסגל השלישי או הרביעי הטוב בליגה לדעתי), יונייטד כבר תהיה בדרך הנכונה.

דבר אחד אחרון שאני מדבר עליו רק בגלל החוויה עם מוייס. זה קריטי שהמנג’ר הבא ירגיש שהוא במקום הנכון ובזכות. התחושה לדעתי מדייויד מוייס, מההתחלה ועד ההצהרה שהוא שיחרר לאחר הפיטורים, הייתה שהוא עצמו לא ממש מבין איך הוא הרוויח את המינוי הזה. וזה מצב חמור ביותר, במיוחד בחדר הלבשה מלא מדליות ואגו כמו זה באולד טראפורד. המנג’ר הבא יהיה חייב להקרין שמנצ’סטר יונייטד ראויה לו, לא פחות מאשר הוא ראוי לה.

 

06.05.2014         תגים:     israeli redsאנדרסוןוולבקמנצ'סטר יונייטדנאניפרגוסוןקלברלי