האיש שהניף את הדגל האדום

אני לא יודע איך מתחילים לכתוב פוסט על סר מאט באזבי, שמת מסרטן בגיל 84 היום לפני 19 שנים, חודשים ספורים אחרי שיונייטד קטעה רצף של 26 שנים והניפה את כתר האליפות לראשונה מאז הוא היה המנג’ר.

איך אפשר להתחיל לדבר על המשמעות של מי שבלעדיו מנצ’סטר יונייטד, אם עוד הייתה קיימת, כנראה לא הייתה שום דבר קרוב למה שהיא היום? איך אני, ילד שגדל על התהילה של יונייטד שהגיעה בזכות באזבי, שהמשחק הראשון שראיתי של יונייטד היה למעלה משנתיים אחרי מותו של באזבי, יכול לדבר על מי שהחל בעבודתו במועדון עוד לפני שהוריי נולדו?

צמרמורת עוברת בגופי למשמע השם שלו. סר מאט באזבי. לפני מספר חודשים נתקלתי ביוטיוב בראיון איתו משנות השבעים. ראיתי בעבר את באזבי מדבר במקטעים קצרים, אבל ראיון כזה, של דקות ארוכות, אף פעם לא ראיתי. ולמרות שהראיון היה, יחסית, על עניינים רגילים ולא כלל איזו אמירה מפוצצת או עמוקה, הרגשתי משהו מיוחד בעצם זה שסוף סוף הייתי יכול לשים קול, מחוות גוף, אנושיות לתמונות הדוממות מהן באזבי הסתכל עליי.

ללא באזבי, ספק אם ליונייטד היה בסיס אוהדים רחב מספיק בישראל בשביל שיהיה מועדון אוהדים. וזאת, כמובן, אם בכלל המועדון היה שורד את אותה תקופה קשה שלאחר מלחמת העולם השנייה, דבר שלא היה מובן מאליו כלל. יונייטד הייתה אז ללא אצטדיון (אולד טראפורד עוד היה שרוי בהריסות עקב הפצצת הנאצים ב-1941), ובחובות כבדים שנבעו מהבנייה מחדש של האצטדיון ותשלום דמי השכירות המנופחים שסיטי דרשה מיונייטד עקב השימוש במיין רואוד.

יונייטד הייתה קבוצה בקרשים – גם כך את שנות השלושים היא בילתה בנדנדה בין הליגה הראשונה לשנייה – ולא היו לה שום תשתיות לייצור או ייבוא כשרונות. לא היה שם כלום למעשה, רק באזבי ומרפי וחלום גדול.

אבל באזבי תמיד היה חולם גדול. כילד בעיירת כורים בסקוטלנד שהצליח להתחמק מחיים קשים בעזרת חלום הכדורגל, וכשחקן עבר ששואף להיות מנג’ר ודורש שהשליטה בכל ענייני הכדורגל במועדון תהיה בידיו, דרישה חסרת תקדים באותה תקופה, ועוד על-ידי ילד חסר ניסיון בן 35.

אבל באזבי חלם והאמין. הוא זה שטבע את הביטוי, “אם הם טובים מספיק, הם מבוגרים מספיק”, בהתייחס לגישה החדשנית שלו ששילבה ילדים עמוק בגיל העשרה שלהם, בכדורגל ברמה הגבוהה ביותר באנגליה – ומאוחר יותר באירופה.

אה, כן. אירופה. הרומן הגדול של באזבי, המשיכה שלו לתחרות היבשתית שהוקמה זה עתה. באזבי היה הראשון שעמד מול ההתאחדות האנגלית שאסרה על המועדונים האנגלים להשתתף בגביע האלופות החדש שהוקם ב-1955. צ’לסי שעתה לאיסור של ההתאחדות, אבל באזבי האמין שכדורגל ברמת היבשת הוא העתיד, לשם צריך לקחת את יונייטד, ולהתאחדות לא נותר אלא למרר את חייו ואת חייה של יונייטד.

והדבר שצובט לי את הלב בכל פעם שאני חושב על האיש שהפך את יונייטד למה שהיא, הידיעה שעד יום מותו הוא חש אשמה על אסון מינכן. “אני זה שהבאתי אותם לשם”, הוא אמר, בהתייחסו להתעקשות שלו שיונייטד תשחק באירופה. מי יכול לחשוב כך היום – באזבי היה בעל חזון, נחוש, איש ברזל שראה לאן הוא רוצה להגיע והגיע לשם, by hook or by crook.

“מנצ’סטר היא גן העדן שלי”, הוא אמר כשריאל מדריד ניסתה למשוך אותו לספרד, והוא היה הראשון ששם את העיר על המפה העולמית. רבים מאוהדי יונייטד היום רואים בפרגוסון את המנג’ר הגדול ביותר בכל הזמנים. אבל לא משנה במה פרגוסון יזכה, הוא בנה על מה שבאזבי יצר במו ידיו. פרגוסון מדבר על כך שכאשר הוא מונה למנג’ר יונייטד, ולבאזבי עוד היה משרד באולד טראפורד, היה אפשר להרגיש את הנוכחות שלו באוויר. וזה כי באזבי הוא המהות של המועדון הזה.

כשבאזבי שכב על מיטתו בבית החולים במינכן, נע בין הכרה לתרדמת, הוא לחש לג’ימי מרפי את אותו משפט מפורסם – “תשמור שהדגל האדום ימשיך להיות מונף”. הסיבה שהוא יכול היה לומר זאת היא כי הוא עצמו הניף את הדגל מלכתחילה.

ולכן, לא היה תאריך יותר מושלם לשובה של יונייטד לפסגה האירופית, מאשר יום הולדתו של באזבי.

נוח על משכבך בשלום, סר מאט, ושמור על המועדון שלך מלמעלה.

20.01.2013         תגים:     israeli redsאוהדי מנצ'סטר יונייטד בישראלבאזבייונייטדמנצ'סטר יונייטד