דברים טובים שניקח מהאיתיחאד

הניצחון בדרבי ביום ראשון היה לא רק דרמטי ומרגש, הוא גם מאפשר לנו לראות בצורה מעט שונה את הקבוצה. אחרי שנרגענו מעט מהשמחה העצומה והאושר המתפרץ של הדקה ה-91:40, אפשר להסתכל על המשחק הזה בצורה קצת יותר שקולה ולראות בו עוד כמה דברים חיוביים לטווח הארוך:

1. ההגנה – אמנם שוב ספגנו ואפילו פעמיים, אבל התחושה היא שההגנה שיחקה לא רע בכלל. עזבו מסקנות לגבי שחקנים ספציפיים (דה חאה ואוואנס בעיקר), יש משהו יותר חשוב שראינו – ההגנה שלנו מתפקדת הרבה יותר טוב כשהשחקנים סוף סוף מפנימים שההגנה היא עניין קבוצתי. יותר מדי פעמים השנה המגינים שלנו ננטשו לבד להתמודד עם שני שחקנים באגף. יותר מדי פעמים הבלמים נאלצו ללכת הצידה בכדי לחפות על הקישור והאגפים והשאירו בור באמצע. באיתיחאד, ההגנה קיבלה גיבוי ובהתאם נראתה הרבה יותר בטוחה. זו הייתה נקודת התורפה שלנו השנה ואולי עכשיו סוף סוף זה יתחיל להראות יותר טוב שם מאחור.

2. אשלי יאנג – זה לא שהיה ליאנג משחק גדול. מלבד הבישול לרוני בשער הראשון והשער שנפסל קשה להיזכר בעוד פעולות התקפיות יוצאות דופן שעשה. אבל מה שיאנג כן עשה היה את הדברים הפשוטים, אלה שמהם אפשר לבנות קדימה. יאנג ירד להגנה כמעט בכל התקפה של הסיטי ולא השאיר את אברה להתמודד לבד. הוא עשה תנועה בלתי פוסקת לעומק ולרוחב וכמעט תמיד היה זמין לקבל כדור. לא קל לשחק מול מגן ברמה של זבאלטה, אבל יאנג  עמד בזה. זה לא שהחסרונות שלו נעלמו, אבל כשהוא עושה כזאת כמות של תנועה ועבודה שחורה, החסרונות הללו לא ממש חשובים והתרומה שלו מאוד משמעותית.

3. טום קלברלי – זה לא שהוא עשה משהו מיוחד. זו העובדה שהוא פתח בהרכב. משחק “גדול” שלישי ברציפות שהוא בהרכב (אחרי צ’לסי וארסנל) והפעם זה הגיע 4 ימים אחרי שנפצע לפני ההפסקה מול קלוז’ וכשעל הספסל ממתינים וכשירים צמד הקשישים הבלתי נלאים שלנו. ההכללה של קלברלי בהרכב הייתה אמירה מפורשת של פרגוסון לגבי מי העתיד ומי העבר. זה לא משנה שקלברלי לא תמיד פותח בהרכב במשחקים מול קבוצות מרכז טבלה. כשהמשחק חשוב, קלברלי מועדף על פני גיגס וסקולס.

4. רפאל דה סילבה – אחרי מופע האימה ההגנתי מול רדינג, כשסמולינג וג’ונס כשירים לחלוטין ומול קבוצה שיש לה כלים לאיים עלינו גם טכנית וגם בגובה, ההכללה של רפאל בהרכב לא הייתה מובטחת. ההחלטה להרכיב אותו הייתה לא רק ראויה לאור היכולת שלו השנה, אלא גם עניין של מעמד. רפאל דה סילבה הוא העתיד וההווה שלנו בעמדת המגן. הצורה חסרת הפחד בה הוא שיחק הצדיקה את הקביעה הזאת.

5. האופי – קל לשבח את רובין ואן פרסי על שער הניצחון. צריך לעשות את זה. במקביל, בואו נזכור עוד משהו. מאז 2009 הכרענו בתוספת הזמן 5 התמודדויות מול הסיטי (כולל שער בחצי גביע הליגה ב 2010 שלא הכריע את המשחק אלא את צמד משחקי חצי הגמר) ועשינו את זה באמצעות 5 שחקנים שונים – אואן, רוני, סקולס, נאני וואן פרסי. זה לא רק שלמועדון שלנו יש אופי של “מלחמה עד השניה האחרונה”, זה גם משהו שמוטמע בשחקני רכש חדשים. ואן פרסי ואואן היו במועדון פחות מחצי שנה כל אחד כשהכריעו את הדרבי. זה לא ששחקן כזה או אחר הוא “ווינר”. זה המועדון.

6. סר אלכס פרגוסון – זה לא רק המשחקים הפסיכולוגיים. זה לא רק ההרכב ההתקפי. זו לא רק הגישה של ללכת על הניצחון ששידר החילוף של וולבק. זה גם האופי של המהמר. בהרבה מאוד מקרים (אולי יותר מדי מקרים) בשנים האחרונות, פרגוסון העלה למשחקים הגדולים הרכבים שמרניים או נטולי הפתעות. בדרבי הזה פרגוסון לקח סיכון עצום שעדיין לא הוערך כמו שצריך. הבחירה להעלות את ולנסיה וקלברלי הייתה סופר מסוכנת. שני שחקנים שכרגע חזרו מפציעות. תסריט שבו עד הדקה העשירית שניהם מדדים החוצה ולא יכולים להמשיך הוא לא תסריט דמיוני במיוחד. אני אישית אוהב את פרגוסון המהמר, רק צריך לזכור שהימור מטבעו גם יכול להיכשל ולפעמים זה המחיר שצריך לשלם על דברים כמו שפרגוסון עשה ביום ראשון.

עכשיו צריך להסתכל קדימה. ביום ראשון, עשינו את כל הדברים החשובים שמאפיינים קבוצה שרוצה אליפות. חיפוי הדדי, תנועה, מלחמה, נחישות. המטרה היא להמשיך בדרך הזאת. יהיו משחקים טובים ומשחקים רעים בהמשך הדרך. יהיו ניצחונות משמחים והפסדים מרגיזים. עם הכל נתמודד בתנאי שנמשיך לעשות את הדברים האלו.

12.12.2012         תגים:     manchester unitedאלכס פרגוסוןאשלי יאנגהדרבי של מנצ'סטרטום קלברלירפאל דה סילבה