גלייזרים – חלק ב’: מגלגלים את החוב

יומיים אחרי השתלטות הגלייזרים על מנצ’סטר יונייטד, ב-30 ביוני 2005, ערך דייויד גיל סיור באולד טראפורד לשלושה מבניו של הבעלים החדש, שהתעתדו לשאת בתפקידים בדירקטוריון המועדון. מחוץ לאיצטדיון התאספו כשלוש מאות אוהדי יונייטד שמחו נגד הגלייזרים וקראו קריאות כגון “מוות לגלייזרים”. משטרת מנצ’סטר הוזעקה, ולאחר עימות אלים עם האוהדים המחאה פוזרה. זו הייתה דרכם של אוהדי יונייטד להראות לבעלים שהמחאה נגדם לא הסתיימה עם ההשתלטות על המועדון.

האווירה הייתה נפיצה. ארתור אלביסטון, שחקן עבר של יונייטד, העריך שהגלייזרים לעולם לא יוכלו להגיע לאולד טראפורד לצפות במשחק, וסגן היו”ר של Shareholders United, שבקרוב תשנה את שמה ל-M.U.S.T (קרן אוהדי מנצ’סטר יונייטד), טען ש”משפחת גלייזר הם האויבים של מנצ’סטר יונייטד. אנו מוצאים אותם מגעילים ודוחים. הם אולי השתלטו על המועדון שלנו אך הם יחזיקו בו רק באופן זמני. זה עשוי לקחת זמן רב, אולי שנתיים או שלוש, אבל אנחנו נראה לגלייזרים שלא נוותר”.

העונה הראשונה של הגלייזרים במועדון לוותה במחאות שבועיות, הנפת שלטים ושירת קריאות נגד הגלייזרים במשחקים, ובמקביל כמות האוהדים במשחקיה של אף.סי יונייטד הלכה וגדלה. נראה היה שבמנצ’סטר המחאה נגד הגלייזרים הייתה מוחשית, חיה ובועטת. אלא שיונייטד כבר לא הייתה של מנצ’סטר. ומדי שבוע, בנוסף לעשרות אלפי האוהדים האנגלים שהחליטו שלא להחרים את משחקי הקבוצה, הצטרפו אלפי תיירים מרחבי העולם, אנשים שעבורם מנצ’סטר יונייטד של 2005/6 הייתה אותה מנצ’סטר יונייטד של 2004/5.

מחאה של אוהדי יונייטד נגד הגלייזרים, 2005

בקיץ 2006, לאחר שנה של תשלומי ריבית כבדים על החוב שלקחו על-מנת לרכוש את מנצ’סטר יונייטד, ארגנו הגלייזרים עסקת מימון מחדש. החוב החדש שלקחו היה בהיקף 660 מליון פאונד ונשא ריבית שנתית בסך של כ-62 מליון פאונד. הגלייזרים ניסו להרגיע את האוהדים בכך שהצביעו על העובדה שהעסקה משקפת ירידה של כ-30% בתשלומי הריבית השנתיים, ושהדבר מצביע על אמון רב של המלווים ביונייטד, מה שמעיד על כך שמצבה הכלכלי איתן. מנגד, הצביעו אנשי MUST על כך שהרווח התפעולי של יונייטד לשנת 2005 הגיע לסך של 45 מליון פאונד, כלומר תשלומי הריבית יביאו את הקבוצה להפסדים שנתיים.

בתגובה לטענות MUST, הגלייזרים טענו ששורה של צעדים שנקטו תגדיל את ההכנסות של יונייטד בשנים הקרובות. הצעדים הללו כללו את פתיחת הקוואדרנטס (פינות האיצטדיון) המורחבות שיגדילו את תכולת אולד טראפורד ל-76,000, עסקת החסות הענקית עם AIG שנחתמה במהלך שנת 2006 ועסקת זכויות השידור החדשה של הפרמייר ליג, שכל אלו היו אמורים להגדיל את רמת ההכנסות של יונייטד בעשרות מליוני פאונד. אך לא משנה כמה הגלייזרים ניסו לסובב את זה, החוב הכבד על העלויות הנלוות לו פגעו ביכולתה של יונייטד להתמודד.

MUST

בשתי העונות הקרובות יונייטד חזרה להצליח על המגרש, כאשר היא זוכה בשתי אליפויות רצופות, מגיעה לחצי גמר ליגת האלופות ואף זוכה במפעל בשנה לאחר מכן. בהתאם, כל הדיבורים על מחאה ועל החוב נדחקו הצידה, במיוחד לאחר שבקיץ 2007 יונייטד יצאה למסע קניות בו היא רכשה מספר שחקנים מבטיחים- את הפורטוגלי הצעיר נאני שנראה כרונאלדו הבא, את הקשר הברזילאי המבטיח אנדרסון מפורטו ואת אוון הארגריבס, הקשר המצויין מבאיירן מינכן. בינואר 2008 יצא פרגוסון בגלוי נגד אותם אוהדים שכן שמרו על גחלת המחאה באמרו, “המחאות האלה [נגד הגלייזרים] לא היו הוגנות כי לא ניתנה להם [לגלייזרים] הזדמנות להוכיח את עצמם, אבל הגלייזרים שמרו על קור רוח והבעלים תמכו לאורך כל הדרך”. אך קור הרוח שפרגוסון דיבר עליו, למעשה היה התעלמות מוחלטת מהאוהדים.

בכל אופן, התקופה של 2007-2009 התאפיינה באופוריה, אך זו החלה להתפוגג כחצי שנה אחרי הפיצוץ שהוביל למשבר בכלכלת ארה”ב. ללא קשר ישיר, רד פוטבול (החברה האם של יונייטד) דיווחה על הפסדים בגובה של כ-45 מליוני פאונד, וזאת בעונה בה הקבוצה זכתה באליפות ובליגת האלופות. החוב של יונייטד, שכזכור החל את דרכו על 660 מליון פאונד ושהגיע ביוני 2007 לרמה של כ-605 מליון פאונד, צמח חזרה לכ-650 מליון פאונד. ההבטחה של הגלייזרים, שעסקת המימון מחדש בקיץ 2006 תשפר משמעותית את מצבה של יונייטד, התבררה כשקרית.

או יותר נכון, כשקרית חלקית. הגלייזרים אמרו את האמת בכך שהמשך תשלומי ריבית בגובה שיונייטד שילמה לפני קיץ 2006 היה ממוטט את יונייטד על ברכיה. מה שהם ניסו לטשטש היה שגם 60 מליון פאונד בשנה הם הרבה מאד כסף לשלם על החוב של הבעלים שלך. חלק מאוהדי יונייטד שהשתכנעו קודם לכן שכל נבואות הזעם של טרום-ההשתלטות התבררו כמופרכות, נאלצו לשקול מחדש את עמדתם. אם יונייטד מדווחת על הפסדים כבדים בעונה בה היא השיגה כ”כ הרבה הצלחה על המגרש, האם היא באמת תוכל להחזיק מעמד לאורך זמן?

אם הידיעות באפריל 2009 על ההפסדים של עונת 2007/8 היכו את אוהדי יונייטד בתדהמה, התוצאות הכלכליות לעונת 2008/9 כבר היו קשות מנשוא. כריסטיאנו רונאלדו, הכוכב הבלתי מעורער של הקבוצה בשלוש העונות האחרונות, אשר אמר מאז שהגיע ליונייטד ב-2003 שהחלום שלו הוא לשחק יום אחד בריאל מדריד, סוף סוף זכה להגשים את החלום. יונייטד מכרה את רונאלדו תמורת סכום שיא שעולם ההעברות לא ידע קודם לכן – 80 מליון פאונד (94 מליון יורו). הנהלת הקבוצה הבטיחה לאוהדים שהכסף ממכירת רונאלדו יוקדש לרכש, אבל ההפסדים מהעונה הקודמת עמדו לנשוך את הבעלים – ואת האוהדים – באחוריים.

נחזור רגע אחורה. חלק קטן מהחוב שלקחו הגלייזרים על-מנת לרכוש את הקבוצה היה מה שנקרא הלוואות PIK. הלוואות אלו הינן בדרך-כלל לזמן קצר (כמה שנים) ונושאות שיעור ריבית גבוה מאד ביחס להלוואות אחרות. כשהגלייזרים לקחו את ההלוואות הללו, שהגיעו בשנת 2008 לסך של כ-175 מליון פאונד, נקבעו בהסכם מספר אמות מידה פיננסיות. אמת מידה פיננסית היא מעין סמן שהבנק דורש לכך שמצבה של החברה לא הורע, והוא בדרך-כלל נוגע לנתונים מסויימים בדוח הכספי (לדוגמא- שהרווח לפני מס והפחתות לא יירד מעשירית מסך החוב). אמות מידה פיננסיות קובעות סנקציות שיוטלו על החברה במידה והיא לא תעמוד באמות מידה אלו. סנקציות אלו יכולות להיות בדמות העלאת שיעור הריבית או, במקרים מסויימים, מאפשרות לבנק לדרוש את פרעון ההלוואה באופן מיידי.

 ההפסדים שיונייטד ספגה בשנת 2008, העונה המוצלחת ביותר שלה בעשור האחרון, גרמו לגלייזרים להבין שיש לנסות למצוא דרך להפחית את התשלומים השנתיים בגין החוב, ומהר. כחצי שנה לאחר מכירת רונאלדו, פרסמה יונייטד תשקיף לקראת הנפקה פרטית (כלומר, לא לבורסה) של אגרות חוב. בתשקיף, בו ביקשה יונייטד להחליף כ-500 מליון פאונד מחובותיה תמורת אגרות חוב בסכום דומה, נאמר שיונייטד תקצה סך של 70 מליון פאונד, הרוב המכריע של הכסף שהתקבל מעסקת רונאלדו, לתשלומים בגין החוב.

כריסטיאנו רונאלדו. בסופו של דבר יונייטד נותרה בלעדיו ובלי הכסף מהמכירה שלו

בניכוי הסכום הזה, ליונייטד היו בבנק קצת יותר מ-45 מליון פאונד, כאשר תשלומי הריבית הצפויים בגין אגרות החוב והלוואות ה-PIK שהוזכרו קודם היו צפויים להגיע לסכומים הללו. לא נראה שהיה ליונייטד פאונד אחד פנוי מעבר להוצאות תפעול הקבוצה והחזרי החוב. מעבר לכך, מאז השתלטו הגלייזרים על הקבוצה רק ארבע שנים קודם לכן, מחירי הכרטיסים התייקרו בעשרות אחוזים ותקציב הרכש ירד בכ-30% לעומת התקופה שלפני הרכישה.

המצב הכלכלי העגום של הקבוצה בשילוב עם הכעס על העלאת מחירי הכרטיסים ועל אי השימוש בכספי מכירת רונאלדו לרכש, השיבו לחיים את מחאת הזהב-ירוק, המחאה נגד הגלייזרים שכבר נדמיתה כנחלתם של הקיצוניים בלבד. MUST השיקו קו מוצרים חדש עבור המחאה בשיתוף SHARP, הספונסרית של יונייטד במשך 20 שנה עד שנת 2000, שכלל חולצות של הקבוצה בצבע זהב-ירוק עם הכיתוב SHARP והסמל של MUST במקום זה של יונייטד (עקב זכויות יוצרים כמובן), חולצות טי בעיצובים שונים, וגולת הכותרת הייתה הצעיפים הזהובים-ירוקים, שמהר מאד הפכו למראה שכיח ביותר באולד טראפורד.

אולד טראפורד בזהב-ירוק

פרסום התשקיף וכל הנתונים הכואבים שנלוו אליו הפכו את אוהדי יונייטד, גם אלו שברחו במשך 4 שנים מעימות עם מצב הקבוצה, למודעים בעל כורחם לכל הבעיות הכלכליות הקשות שפקדו את המועדון. יונייטד למעשה עמדה על סיפה של תהום, שבמידה והתשקיף לא היה מסתיים בהצלחה הייתה ככל הנראה נפערת תחתיה.

באווירה שנוצרה, לפתע החלו דיבורים על הצעה שהגישה קבוצת אנשי עסקים אוהדי יונייטד לגלייזרים, אשר נגעה לרכישת המועדון. “THE RED KNIGHTS”, “האבירים האדומים”, כפי שכונו על-ידי התקשורת, סירבו להיחשף וסירבו לנקוב בסכומים, ובתחילה בעיקר ניסו לרחרח ולבדוק האם יש על מה לדבר עם הגלייזרים. אוהדי יונייטד, שראו באבירים את גלגל ההצלה שלהם מהגלייזרים, תמכו בהם והופעתם העניקה למחאה רוח גבית נוספת.

אלא שהגלייזרים, כמו בפעמים הקודמות בהן המחאה התעוררה, התעקשו דרך הצהרות מ”הנהלת המועדון” שיונייטד איננה עומדת למכירה. על המנטרה הזו הם חזרו שוב ושוב, אך משהאבירים האדומים לא נעלמו והמחאה המשיכה לצבור תאוצה, הם סוף סוף שמו תג מחיר על יונייטד – 2.3 מיליארד פאונד. וכשנודע שהאבירים האדומים היו מוכנים לשלם 1.5 מיליארד פאונד בלבד, היה ברור לכולם שמדובר בעניין של זמן עד שייעלמו מהבמה. ואכן, עוד לפני סיום עונת 2009/10, שהייתה לעונה הראשונה מאז 2006 בה יונייטד לא זכתה באליפות אנגליה, הם הודיעו שבמצב העניינים הנוכחי אין בכוונתם לרכוש את הקבוצה.

זו הייתה תקופה אפילה, תקופה שבה הפאסיביות של הרבה אוהדי יונייטד בין 2004-2008 חזרה לנקום בהם. הגלייזרים ידעו כעת שהם יכולים לעשות במועדון כבשלהם, ולהתעלם לחלוטין מקיומם של האוהדים. כל עוד הם היו יכולים לשמור על זרימה של עשרות אלפי תיירים לאולד טראפורד על בסיס שבועי, הם ידעו שהם יהיו בסדר. האוהדים הפכו להיות לקוחות בעיניי המועדון, וככל שהלקוחות היו נאמנים יותר, כך היה צריך פחות להתייחס אליהם.

במרץ 2010 הגיע לאולד טראפורד, במסגרת משחק תחרותי במדי מילאן, אחת האגדות הגדולות של יונייטד ואחד מהשחקנים הללו משנות ה-90 שסימל את התגשמות החלום של האוהד. דייויד בקהאם התקבל בתשואות רמות ביציעי אולד טראפורד, ולפתע נזרק אליו צעיף זהב-ירוק. בקהאם ידע, ללא צל של ספק, מה משמעות הצעיף הזה, והוא התעטף בו לרגע, מספיק בשביל שיצלמו אותו עליו. והרגע הזה סימל הכל למעשה. את מה שאוהדי יונייטד ידעו שלא יקבלו מאף אחד במועדון – החל מדייויד גיל וכלה בגארי נוויל – הם ביקשו מדייויד בקהאם, האוהד שנמצא בעמדה בה הוא יכול להרים את קולו מבלי שיתעלמו ממנו, והוא נעתר להם.

בקהאם. סיפק למחאה רוח גבית בלי לומר מילה

השיטה הזו של הגלייזרים, להתמודד עם החוב בראייה של שנה אחת קדימה ולגלגל אותו כשהוא הופך לכבד מנשוא, החזיקה אותם במשך כחמש שנים, במהלכן הם צמצמו את היקף תשלומי הריבית השנתיים בכ-50%. אלא שבמהלך חמש השנים הללו הגלייזרים כמעט ולא פרעו את החוב עצמו, כך שבכל תקופה הוא הלך ותפח. בסופו של דבר, בקיץ 2010 הם הבינו ששיטת גלגול החוב לא תעבוד לאורך זמן.

02.08.2012         תגים:     גלייזריונייטדירוק זהבמנצ'סטר יונייטדמשפחת גלייזר