גלייזרים – חלק א’: מגדות הנהר אירוול ועד לצוק גיברלטר

הערך בויקיפדיה העוסק בבעלות משפחת גלייזר על מנצ’סטר יונייטד מתחיל את סיפור ההשתלטות בשנת 1878, אז הוקמה יונייטד תחת השם ניוטון הית’ (שהוא אזור במנצ’סטר) ע”י עובדי הרכבת של חברת לנקשייר אנד יורקשייר. ואכן, זה המקום המתאים ביותר להתחיל את הסיפור הזה, מאחר וללא קשר למה שקרה בהיסטוריה הקרובה או הרחוקה יותר של יונייטד, למועדון שורשים חזקים ובלתי ניתנים לעקירה בתוך מעמד הפועלים ובתוך קהילה קשת יום באזור התעשייתי היצרני והצפוף ביותר באנגליה של אותם הימים. יונייטד היא בראש ובראשונה של העיר מנצ’סטר.

מאז 1878 ובאופן רצוף עד שנות האלפיים, יונייטד הייתה בבעלות אנשי עסקים ממנצ’סטר. כלומר, גם כאשר הוקמה ע”י עובדי הרכבת וגם כאשר ניצלה בזכות ג’ון הנרי דייויס שנתן לה את שמה החדש ב-1902 ולאורך כל ההיסטוריה מאז, יונייטד הייתה חברה פרטית (למעט תקופה קצרה בת כ-14 שנים בה נסחרה בבורסה בלונדון) שהניבה רווחים עבור בעליה (בניגוד לקואופרטיב של אוהדים). אלא שכאשר בעליה היו אנשי עסקים אמידים מהקהילה עצמה, אשר רובם בנו את הונם בעצמם בעבודה קשה, הרווחים היו מושקעים מחדש בקהילה, אם ביצירת מקומות עבודה חדשים ואם בהכנסת כסף לקהילה ע”י צריכה.

 

משפחת אדוארדס, האב לואיס ולאחר מותו ב-1980 בנו מרטין, החזיקו במועדון לתקופה הארוכה ביותר, כמעט ארבעים שנה שהחלו ב-1965 ובמהלכן השתנו פני הכדורגל והכלכלה הבריטית לבלי היכר. מרטין היה זה שקיבל שתי החלטות שישנו לעד את מועדון הכדורגל מנצ’סטר יונייטד. ראשית, מינויו של המאמן הצעיר והמבטיח מאברדין, אלכס פרגוסון, למנג’ר הקבוצה בשנת 1986, וחמש שנים מאוחר יותר, עת פרגוסון החל להביא הצלחה למועדון, יונייטד הונפקה למסחר בידי הציבור בבורסה של לונדון. שוויה של יונייטד בעת ההנפקה (לפי הערכת שווי) היה 18 מליון פאונד.

יונייטד לא הייתה קבוצת הכדורגל הראשונה באנגליה שהונפקה למסחר, ולכן המהלך לא היה מהפכני. עם זאת, היה ברור שבדברי ימי המועדון מדובר בקו פרשת מים, מאחר ומטרת ההנפקה (מעבר לגיוס הכספים הראשוני) הייתה להגדיל את שוויה של יונייטד לקראת השתלטות ודאית (אם כי לא ידועה) בעתיד. כי לא היה שום טעם, שום הגיון כלכלי או ספורטיבי בהנפקת יונייטד, מעבר למכירתה בעתיד בסכום גבוה. אוהדי יונייטד רבים רכשו מניות של הקבוצה, בעיקר בשל המשמעות הסמלית, אך מאחר ולא היה גוף שאיגד את כולם, ההחזקה שלהם הייתה זניחה לחלוטין ובפועל לא הייתה להם כל השפעה. באוגוסט 1998, נראה היה שעת ההשתלטות הגיעה.

שבע שנים לאחר הנפקתה של יונייטד בלונדון, תמנון התקשורת BSkyB, של הטייקון האוסטרלי רופרט מרדוק, ביקש להשתלט על מנצ’סטר יונייטד, ומרטין אדוארדס קיבל הצעה שהגיש הטייקון על סך 623 מליון פאונד.  עבור חלק גדול מאוהדי יונייטד קבלת ההצעה של מרדוק היוותה מעין שיחת השכמה. חלקם הגדול התנגד להשתלטות של מרדוק מאחר ומניעיו כלפי הקבוצה בעיקר נגעו ליצירת רווחים והרחבת האימפריה שלו ולא מעניין מיוחד במועדון, וכך הם התאגדו בסופו  של דבר בארגון שנשא את השם הדו-משמעי “בעלי מניות מאוחדים [יונייטד] נגד מרדוק” (“Shareholders United Against Murdoch”). ואכן, בתום קמפיין ממושך ומאומץ של האוהדים לאורך 8 חודשים, פסלה ועדת המונופולים והמיזוגים הבריטית את רכישת יונייטד בידי מרדוק, בטענה שאין זה ראוי שבעלת השליטה בתאגיד הטלויזיה שהינו בעל זכויות השידור של הפרמייר ליג (“סקאיי”) תשלוט על קבוצת כדורגל מאותה הליגה.

בעקבות כשלון ההשתלטות, ארגון בעלי המניות שנלחם במרדוק המשיך לפעול תחת השם “Shareholders United”, ועודד אוהדים של הקבוצה לרכוש מניות ולהצטרף אל הארגון, על-מנת שלאוהדים תהיה אמירה בנוגע לנסיון השתלטות עתידי. בשנות האלפיים המוקדמות היו אלו שני בעלי מניות מיעוט גדולים ביונייטד, האירים ג’יי.פי מקמאנוס וג’ון מאנייר (שיחדיו החזיקו כ-30% ממניות הקבוצה), שתפסו כותרות. השניים, שהיו חברים טובים של סר אלכס פרגוסון ושהתעניינו, כמוהו, במירוצי סוסים, נכנסו לעימות עם הסקוטי עקב חילוקי דעות בנוגע לבעלות על הסוס “צוק גיברלטר”.

בפברואר 2003 רכש איש העסקים האמריקאי מלקולם גלייזר את מניותיו הראשונות במנצ’סטר יונייטד. באותה עת כוונותיו של גלייזר לא היו ברורות עדיין, והרעיון של השתלטות לא עלה. אלא שככל שהעימות בין מקמאנוס ומאנייר לבין פרגוסון החריף ובמקביל גלייזר המשיך לרכוש מניות, נראה היה שגם האירים וגם שאר הדירקטוריון של יונייטד מעוניינים בסיום היחסים בין יונייטד לבין מקמאנוס ומאנייר. במהלך 2004 גלייזר הגיש הצעה רשמית לרכוש את הקבוצה, אך ההצעה נדחיתה ע”י הדירקטוריון עקב החשש שגלייזר יבסס את רכישתו על חוב שלאחר מכן יוטל על המועדון. היה זה אז שדייויד גיל, מנכ”ל יונייטד, אמר משפט שהאוהדים יזכרו לו ויזכירו לו בעתיד – “חוב הוא הדרך לחורבן”. במקביל, Shareholders United החל לארגן מחאות יזומות נגד הגלייזרים, שנעו בין הנפת כרזות לפני ובמהלך משחקים לבין הבהרה לספונסרים שונים של יונייטד כי מוצריהם יוחרמו במידה וימשיכו את קשריהם עם המועדון לאחר השתלטות עתידית של גלייזר.

בתחילת 2005, על רקע איומים של פרגוסון ללכת לבית המשפט כדי להכריע את סוגיית הבעלות על הסוס מול נסיונות של מקמאנוס ומאנייר להדיח את פרגוסון מתפקידו, מכרו האירים את חלקם במנצ’סטר יונייטד למלקולם גלייזר, וכך למעשה הפכו את גלייזר לבעל המניות העיקרי. כעת היה ברור שבכוונת גלייזר להשתלט על הקבוצה, ורבים מהאוהדים חששו מאד והתנגדו לאפשרות הזו. מעט היה ידוע לגבי גלייזר, ומעט עוד יותר לגבי כוונותיו לגבי יונייטד ויכולתו לממן את רכישת המועדון.

אך עם החשש, האוהדים ידעו שהם מיוצגים על-ידי ארגון חזק ונחוש, ארגון שכבר ניצח בעבר את אחד מאנשי העסקים העשירים והחזקים בעולם, וארגון שלחבריו היו מספיק מניות בשביל לחסום את השתלטותו של גלייזר על המועדון. אלא שהאמריקאי עקף את Shareholders United בסיבוב, ובמאי 2005 הגיע למספר הקסם – הוא החזיק ב-75% ממניות מנצ’סטר יונייטד, מה שאיפשר לו על-פי החוק הבריטי למחוק את הקבוצה ממסחר בבורסה בלונדון – וזה בדיוק מה שהוא עשה.

מאותו רגע היה ברור שההשתלטות הסופית בלתי נמנעת, ואכן ב-28 ביוני 2005 הגיע גלייזר ל-98% החזקה במנצ’סטר יונייטד, מה שאיפשר לו לכפות על בעלי המניות הנותרים למכור לו את מניותיהם. אוהדי יונייטד רבים קיבלו לביתם מכתב תקיף בו נדרשו למכור את מניותיהם בטרם פעולות משפטיות יינקטו נגדם. לא מעט אוהדים מתחו ביקורת על Shareholders United על-כך שלא מנעו את המצב שנוצר, אך זה היה בבחינת לבכות על חלב שנשפך. המעשה נעשה, לא ניתן היה עוד לעצור את גלייזר.

מלקולם גלייזר, דרך פירמידת ההחזקות “רד פוטבול” שעמד בראשה, הפך לבעלים הראשון של מועדון הכדורגל מנצ’סטר יונייטד שלא נולד וגדל בסביבות העיר. לאחר ההשתלטות התגלה מה שאוהדים רבים חששו ממנו בשנה שקדמה להשתלטות, הגלייזרים מימנו את רובה המכריע של הרכישה בעזרת מכשירי חוב שונים שהתקבלו מגופים פיננסיים אמריקאיים. סך החוב שלקחו הגלייזרים עמד על 660 מליון פאונד (סך עלות ההשתלטות הייתה כ-800 מליון פאונד), והוא נרשם על-שמה של “רד פוטבול”, כאשר החוב מובטח על-ידי נכסיה של מנצ’סטר יונייטד (למעשה, במילים פשוטות, גלייזר לקח משכנתא על מנצ’סטר יונייטד).

בקיץ 2005 התעוררה מנצ’סטר יונייטד לעולם חדש. בשנתיים האחרונות שלפני ההשתלטות יונייטד רשמה רווחים נאים והניבה למחזיקי המניות עשרות מליוני פאונד בתשלומי דיבידנדים. במקביל, היא שברה את שיא ההעברות הבריטי שלוש פעמים בתוך ארבע שנים, וכל אלו, למרות תחילתה של תקופת יובש מבחינת תארים, לא פגעו במצבה הפיננסי האיתן. עם זאת, לפתע מצאה את עצמה יונייטד כבולה לחוב שבעליה החדשים לקחו כדי לרכוש אותה. הקבוצה, ומתוך כך האוהדים, נדרשו לשלם על הזכות להיות בבעלות משפחת גלייזר.

עבור קבוצה קטנה יחסית של אוהדים, שברון הלב היה קשה מנשוא. עבורם, הקבוצה שנקראה מנצ’סטר יונייטד ונשאה את הסמל שפעם היה שייך לקבוצה שנקראה בשם זה עד 2005, הייתה ואיננה. מקבוצה שהוקמה על-ידי אנשי מעמד הפועלים ושכל מטרתה הייתה סיפוק מפלט שבועי קצר עבור אנשים שהעבודה הייתה חייהם והתמיכה במשפחתם דאגתם העיקרית, היא הפכה לגוף קפיטליסטי רודף בצע וחסר לב ורגש, ואולי גרוע מכל, חסר כל זכר לשורש בקהילה. מבחינתם, אותו מועדון ששיחק כעת באולד טראפורד, היה יכול באותה מידה לשחק במקדונלד’ס ארנה בעיר אמריקאית כלשהי.

אוהדים אלו הקימו את מועדון הכדורגל פוטבול קלאב יונייטד אוף מנצ’סטר, שבעיניהם היווה את היורשת החוקית של הקבוצה מאולד טראפורד.

השאר הביטו בדאגה קדימה לעתיד, והחלו למחות נגד גלייזר.

01.08.2012         תגים:     אולד טרפורדגלייזרגלייזריםירוק זהבמנצ'סטרמנצ'סטר יונייטד