בקהאם, ברבאטוב, קאנטונה ועוד…

בשבועות האחרונים  לי הרבה מחשבות לגבי כדורגל בראי היונייטד. אף אחת מהן לא ממש מצדיקה פוסט משל עצמה, אז למה לא לרכז את כולן ביחד?

1. דייויד בקהאם התחיל להתאמן בארסנל בכדי לשמור על כושר כל עוד הוא לא חתום בשום מקום. הידיעה הזאת מובילה אותי למחשבה “למה שלא יחתום ביונייטד?”. מצד אחד, סמל, שחקן אגדי ביונייטד. מצד שני, הוא כבר בן 37, לא בדיוק העתיד. והוא גורר אחריו סיקור תקשורתי כל כך מאסיבי שאלוהים יודע איך ישפיע על חדר ההלבשה שלנו. מצד אחד, לא צריך עוד קשיש בסגל, מצד שני, הקשיש הזה בטח בכושר יותר טוב מחצי מהצעירים (וזה לגמרי לזכותו). מצד אחד, דווקא חסרים לנו קיצוניים בסגל, מצד שני, דווקא בימין אין בעיה מיוחדת.

בסוף, מחשבה אחת מנצחת והיא דווקא מקצועית – גם בגיל 37, לבקהאם יש את היכולת להפוך את הדקות האחרונות של כל משחק בו אנחנו בפיגור לסיוט טוטאלי עבור היריבות. הוא יכול ליצור כאוס ברחבה באמצעות כדור מדויק לאחד החלוצים שלנו, מכל נקודה שהיא במגרש. זה בטוח שווה כמה נקודות. יאללה פרגי, Sign Him Up!

2. קולות ה”פלופ” סביב שינג’י קגאווה ממשיכים להתגבר. אני ממש מתגעגע לימים בהם שנה נחשבה לפרק זמן מאוד מינימלי להעריך יכולת של שחקן, התאקלמות והתאמה שלו למועדון, לעיר, לליגה. בימינו, שנה זה נצח. בפעם הבאה שאתם מביעים דעה (חיובית או שלילית) לגבי שחקן חדש, תחשבו על הכיוון אליו אנחנו הולכים. אני לחלוטין רואה את זה קורה: שחקן חותם במועדון מסויים, כעבור יומיים פותח בהרכב, חוטף בוז בדקה ה-20, מוחלף במחצית, בסביבות הדקה ה-60 הסוכן שלו מדבר עם מועדונים אחרים, כששריקת הסיום מגיעה, העסקה כבר נסגרת והוא עוזב. חושבים שאני מגזים? אולי. אבל בטח שלא בהרבה.

בכלל, כל השיח סביב אי הצלחה של רכש הוא מאוד חד ושלילי. שחקן שנכשל הוא “גרוע” ו”פלופ”. אף אחד לא שוקל אפשרות שהשחקן עצמו הוא טוב, אבל לא יכול להביא את עצמו לידי ביטוי בסיטואציה שנוצרה.

המחשבה הזאת עלתה לי כשהסתכלתי על דמיטאר ברבאטוב במדי פולהאם. הקבוצה שלו הפסידה 4:1 והוא וחבריו שיחקו די גרוע. ובכל זאת הדרך היחידה בה הצלחתי לתאר לעצמי בראש את ההופעה שלו היא “Pure Class”. בכל פעם שהוא קיבל את הכדור אפשר היה לראות איך הגלגלים מסתובבים בראש שלו. איך הוא כל הזמן עושה מהלכים חכמים שהבנת המשחק שלו פשוט נוטפת מהם. הדרך להבחין בין משחק טוב למשחק רע של ברבאטוב היא לבחון כמה מוצלח היה הביצוע שלו. המחשבה שלו כמעט תמיד חכמה ונכונה. אולי זו הייתה הבעיה שלו ביונייטד – הלחץ שמופעל על שחקן ביונייטד גדול בהרבה מזה שמופעל על שחקן בטוטנהאם או פולהאם. זה נכון שבעתיים כשמדובר בשחקן ששולם עבורו סכום שיא בתולדות המועדון. לחץ כזה יכול לשבור שחקנים, בטח כשמדובר בשחקנים רגישים כמו ברבאטוב, שעיקר גדולתם היא בדרך בה הם משתמשים בראש שלהם. אני לא יכול שלא לחשוב שאם השייחים של סיטי לא היו נכנסים לתמונה ועסקת ברבאטוב הייתה נסגרת סביב ה-25 מליון כפי שזה נראה אז, אולי הקריירה שלו ביונייטד הייתה נראית לגמרי אחרת.

חוץ מזה, כשמסתכלים על הדרך בה שחקנים כמו טורס וקארול פשוט התפרקו תחת הלחץ שתג המחיר שלהם הביא, אז הדרך בה ברבאטוב התמודד נראית פתאום הרבה יותר טוב.

3. במחשבה לא מקצועית, הנוכחות של לואיס סוארז בליברפול היא פשוט תענוג עבורי כאוהד יונייטד. הצורה בה השחקן הזה משפיל עד עפר את ליברפול והאוהדים שלה בלי שהם בכלל ישימו לב היא לא פחות ממדהימה. הוא משפיל את המנג’רים שלהם על ימין ועל שמאל ועל הדרך גם את ג’רארד (סתם, בתור בונוס). הוא גרם להם לתמוך בגזענות, לתמוך בהתחזויות, צלילות ובכלל בתפיסה שכל מה שהשופט לא רואה הוא חוקי. ואחרי כל זה הם אשכרה מאמינים שהוא “נלחם עבור הסמל” או שטות בסגנון הזה. ואין לי שמץ של מושג איך הוא הצליח לעשות את זה.

4. הזאר וקאנטונה. הרבה מלל נשפך על התקרית של אדן הזאר בתקשורת. מבלי להיכנס שוב לכל הויכוח הזה, אני רק רוצה לציין שרוב הדיון בנושא שראיתי בארץ, התנהל בנקודה הלא נכונה. השאלה המרכזית היא “האם המעשה של הזאר ראוי?”. כל העיסוק במה מביא הכדורים עשה או לא עשה, האם הזאר פגע או לא פגע וכו’, זה דיון ששייך לשלב הבא – הטיעונים לעונש.

יש נקודה אחת בשולי הנושא שדווקא כן רציתי להרחיב עליה – ההשוואות לבעיטת הקונג פו של קאנטונה. והדיעה שלי היא שאין מה להשוות. שני האירועים האלה בכלל לא באותו איזור חיוג. אבל לא בהכרח איך שחשבתם.

מצד אחד, ברור שהעוצמה בה קאנטונה בעט באותו אוהד והכוונה האלימה מאחורי הבעיטה היו גדולים בהרבה מאשר במקרה של הזאר ולכן מצדיקים עונש גדול בהרבה. אני לא חושב שיש בכלל מקום לספק שהזאר לא באמת רצה לפגוע באותו ילד. “סתם” פרק תסכול בצורה ראויה לגינוי. וזה מוביל אותנו לאספקט השני, זה של המסר. האקט האלים של קאנטונה דווקא הכיל מסר מאוד ראוי – “די לחוליגניזם”. קאנטונה בעט בצופה שהגיע למגרש אך ורק בשביל לקלל את קאנטונה. הוא לא עודד את קריסטל פאלאס, לא תמך בהם בשום צורה. סתם בא לקלל. באותו יום אני התביישתי בכך ששחקן של היונייטד נגרר לכזה מעשה אלים ומטופש, אבל גם הייתי גאה באריק קאנטונה על המסר מאחורי אותה בעיטה. הדרך הייתה לא ראויה, אבל המניע היה ראוי, ועוד איך ראוי.
מנגד, איזה מניע כבר עמד מאחורי הבעיטה של אדן הזאר? “די לבזבוזי הזמן”? זה המסר הגדול שלו? מעשה מטופש, שנבע מתסכול ילדותי שמוסווה תחת מטרה חסרת משמעות. הזאר היה מת להיות משמעותי בחצי מהרמה של קאנטונה.

5. בזמן כתיבת שורות אלו, אני שומע שאלכס פרגוסון יועמד לדין ע”י ההתאחדות בגין העלבת שופט (או איך שהם לא יקראו לזה) בעקבות ההתבטאויות שלו על הקוון במשחק מול טוטנהאם. ובכן, אני משוכנע לחלוטין שפרגוסון די רצה שיעמידו אותו לדין. לאור העבר המשמעתי שלו ואחרי שאיכשהו לא הועמד לדין בעקבות העימות שלו עם מייק דין במחצית המשחק מול ניוקאסל, הוא בטוח ידע שמספיקה התבטאות קטנה בזמן הקרוב בכדי לגרור העמדה שלו לדין משמעתי. ידע ועשה בכל זאת. אולי הוא נהנה להראות כמה ההתאחדות מגוחכת (יש מצב שהוא יקבל עונש יותר חמור על העלבת שופט מזה שאלן פארדיו קיבל על תקיפה פיזית של שופט), אולי הוא נהנה לזקוף אצבע משולשת בפני חובבי הקונספירציות שטוענים שההתאחדות בכיס של היונייטד, אולי הוא רואה בזה יתרון אחר. בכל מקרה, הוא התכוון לזה.

מה שכן, זו סתם עוד דוגמא לסרבול הביורוקרטי המטופש של ההתאחדות האנגלית. בעקבות ההתבטאויות של סר אלכס, הם ביקשו ממנו הבהרה בכתב. בעקבות ההבהרה הם “מעמידים אותו לדין” ונותנים לו עד יום שישי זמן “להגיב לאישום”. למה כל השטויות הללו? שיעמידו אותו ישר לדין ובמקום לכתוב כמה שטויות שהתאחדות ממילא תתעלם מהן, בתור “הבהרה”, הוא פשוט יגיד את אותו דבר בתור כתב הגנה, יורשע ויורחק לכמה משחקים. יחסוך לכולם הרבה זמן ואנרגיות.

6. באלוטלי כנראה בדרך החוצה מהסיטי. מילא לא לראות אותו יותר על המגרש, אבל פייר, לא תתגעגעו לסדרת ספרי הילדים שלו מחוץ למגרש? “מריו לומד להוריד חולצה”, “מריו לומד לחנות בלי לחטוף קנס”, “מריו לומד להדליק זיקוק מחוץ לבית”, “מריו מתאפק שלא להרביץ לרוברטו” – זה בכלל הדבר שהכי הצחיק אותי בתקרית האחרונה בין מאנצ’יני לבאלוטלי. מה מאנצ’יני חשב לעצמו כשהסתער על בחור שרירי עם פיוז קצר שצעיר ממנו ב-20+ שנים, גבוה ממנו ב-20 ס”מ ושוקל איזה 30 ק”ג יותר ממנו? הזכיר לי קצת את תקרית ג’ף ואן גאנדי נגד אלונזו מורנינג ב NBA בשנות ה-90:

http://www.youtube.com/watch?v=nWqv5fNeosc

29.01.2013         תגים:     אלונזו מורנינגאלכס פרגוסוןג'ף ואן גאנדידייויד בקהאםדמיטאר ברבאטובמאריו באלוטלימנצ'סטר יונייטדרוברטו מאנצ'ינישינג'י קגאווה