איזה כיף. וקדימה לדרבי.

“It’s just not good enough, you know, it’s not acceptable. I think we caused a lot of our own problems. We scored a good goal and then it’s just not good enough, we haven’t played well enough, we didn’t really kick on. They were there for us to win the game, we should have won that. With a performance and a result like that we’re going home very disappointed.”

מייקל קאריק, מתישהו, עונת 15/16. למרות שבדיוק באותה מידה זה יכל להיות בכל אחת משלושת העונות האחרונות.

לא יודע מה איתכם, אני התגעגעתי. זה עדיין לא זה, אבל הבסיס שם. האופטימיות שם. וההבנה שזה מתחיל להיראות כמו יונייטד, כמו הדבר שאליו כולנו התגעגענו, מאוד שם. המשחק הראשון בליגה היה משחק מוריניו קלאסי- לא שיחקנו מבריק, אבל שלטנו בכדור עם הרבה נכונות התקפית. ניצלנו שלושה מצבים, ועד שבורנמות’ הפנימו מה קרה המשחק נגמר. את הניצחון על סאות’המפטון אפשר להקביל להמון נצחונות בית תחת פרגי- כובשים גול, ממשיכים ללחוץ, מכניסים שני כדי לנעול את התוצאה, ואז סוגרים את המשחק. שוב, לא פנומנלי או מבריק מדי, אבל התקפי. שולט. עוצמתי. כל מה שהיה חסר.

והמשחק נגד האל, העלה את החיוך הכי גדול עד עכשיו. נכון, זה ניצחון 1-0 דחוק בחוץ על קבוצה שבדיוק עלתה ליגה. אבל זה העניין; בעונות הקודמות אין סיכוי שהיינו מנצחים את המשחק הזה. או שהיינו סופגים מאחד מהמצבים הבודדים שהם יצרו, או שהיינו מסיימים בתיקו ואומרים כמה הם היו הגנתיים והיה קשה לשחק, במיוחד כשירד גשם. בשום שלב השחקנים לא וויתרו, וגם לא המאמן. כמה שזה היה חסר לנו. אופי, לחץ, ומחץ עד השנייה האחרונה. ובסוף מבקיעים. נראה שגם האוהדים התחילו לשכוח איך זה. מזל שמוריניו היה שם להזכיר לשחקנים, שבתמורה הזכירו לנו. עד השנייה האחרונה.

rashers
אוהדי יונייטד חוגגים עם השחקנים. האמונה שוב כאן

“Our objective is only one – to be champions. If at the end of the season we finish second, third or fourth it’s because someone is better than us, if you finish fifth or sixth it’s because we were not good enough. You have to play to win every game. If we don’t win, we don’t win, but the mentality is there and the boys are giving everything . It’s amazing when I look to my side and I see the people on the bench suffering with us and then jumping for the goal. It’s a privilege for me to work with these guys.”

גם אם לא נזכה באליפות, הציטוט הזה, בנוסף לשפת הגוף וצורת העבודה של המאמן, הם הדבר הכי חשוב מבחינתי בתחילת העונה הזאת. מוריניו אמר, והוא צודק, שאנחנו קבוצה במעבר ויהיו עליות וירידות. אבל האמונה, לפחות בשבילי, חזרה. וקדימה לדרבי.

29.08.2016         תגים:     hull citymourinhorashfordפתיחת עונה